יהרג ואל יעבור

אחד מעיקריה של דת היהדות קשור בשלוש מצוות "אל תעשה" - כאלו שחל איסור מוחלט לעבור עליהן. יצחק אהרון מפרט מה הן, כיצד הן משפיעות על חייו של אדם ומדוע האיסור עליהן חמור כל כך.

ישנן דרכים שונות לבדוק מה הם עיקריה של דת, אחת מהן היא לבחון מה הם הדברים האסורים בתכלית שחייב אדם להימנע בכל כוחו מלעשות,  גם אם הדבר יעלה לו בחייו. על כן בזו הדרך אני מבקש להציג בקצרה התבוננות  בעיקריה של היהדות בהסתמך על שלוש מצוות  " לא תעשה " שהן בבחינת ייהרג ובל יעבור. כלומר חל איסור מוחלט לעבור עליהן אפילו במחיר הקרבת חיים ועוד אוסיף כי מי שכבר עבר על אחת משלושת האיסורים : עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים דינו חד הוא – מוות! אם כן כיצד מבארת הקבלה עניין זה ומדוע מחויב דין מיתה בדת ערכית כל כך המקדשת את ערך החיים, שהרי קיימת קביעה חד משמעית כי " פיקוח נפש " דוחה על הסף את כל קיום המצוות. לכאורה, קיימת סתירה פנימית מובהקת בין קדושת החיים לחיוב דין מיתה. אולם, באם נבחן ונתבונן היטב לעומקם של דברים נגלה מסר רעיוני חשוב השופך אור בהיר על הנושא, כך שהסתירה תתברר ותיושב באופן מלא ומניח את הדעת. תורת הקבלה בדרכה מלמדת כי בכוחן של המצוות הללו לבטא יותר מכל את הקדושה האמיתית בחיי האדם  המצויה בשלושה רבדים ברורים. הראשון : קדושת היחסים שבין האדם לבוראו- האיסור על עבודה זרה. השני: הקדושה שבחיי האישות והמיניות  שאל לו לאדם לחדור למרחב אינטימי שאינו נכון לו- גילוי עריות. והשלישי : הערך הנשגב של קדושת החיים והאיסור החמור על נטילת חייו של אדם- שפיכות דמים.  אלו שלוש העבירות שמגדירות את עיקרי היהדות. "עבודה זרה" גורמת לקריסת הממד האלוהי, "גילוי עריות" גורם לקריסת הממד האינטימי, "שפיכות דמים" גורמת לקריסת הממד הסביבתי.

עבודה זרה – יחסים במשבר

 לא יהיה לך אלוקים אחרים על פני..", " לא תעשה לך פסל וכל תמונה.." ( שמות כ'). פסוקים אלו ביססו יחס מסויג מאוד של התרבות היהודית כלפי הוויזואלי והחזותי אף על פי שלא מוגדר בהם רעיון מונותיאיסטי. לא כתוב בהם שאין אלוקים אחרים אלא מודגש האיסור על עבודה זרה שהיהדות רואה בה מצג שווא. המונח " עבודה זרה" מייצג כל סוג של פולחן דתי ו/או רוחני העומד בניגוד גמור לציווי האלוקי ( ראה ספר דברים פרק ד'). קרי, חל איסור מוחלט על כל עבודה רוחנית או גשמית המושתתות על אמונה המייחסת כוחות אלוהיים לישויות חומריות. כאמור, האיסור על עבודה זרה הינו גורף, חד משמעי ולא מתפשר. הוא נוגע בשורשי יצר הסקרנות שבטבע האנושי בחיפוש אחר הרצון להטבה עצמית, ובמחשבת האדם התוהה אל עבר הכוחות הדינמיים הפועלים בבריאה וכיצד ניתן לרתום אותם לתועלת. בתחילה היה המיתוס שהניע את בני האדם לבנות סביבם מארג של כוחות, שבמישרין או בעקיפין קבעו את גורלם. במרומי האולימפוס ריחפו אלים שחרצו גורלות- מי לחיים ומי למוות. קבוצות מן החי והצומח קיבלו מעמד של קדושים, רוחות ושדים התהלכו מעל ושלטו ממקום מושבם על הנעשה בחיי האדם, שכעלה נידף ברוח נכנע לגחמות, לדחפים ולרצונות שבקעו מליבו. כאמור, בימי קדם עצמים שונים נחשבו לאלוהים ובימנו השתנו המושגים ותו לא. בעבר סגדו לעץ ולאבן, וכיום השמות התחלפו. הריבוי קיים ועומד. תרבות, אופנה, ציוויליזציה, כלכלה ומעמד – אלו הן סקירות מקוצרת בלבד של פנתיאון האלים של זמננו, ומי יכחיש את מציאותם של אלים אלו? מנקודת מבט יהודית יובן כי החיפוש המתמיד אחר האלוקות הוא דבר מבורך ואף מחויב המציאות בקבלה, אך כל ניסיון לשרטט קווים לדמותו של הבורא בדרך של האנשת הכוחות האלוקיים, עלול להוביל את האדם לרעות בשדות זרים, בהם הוא עלול לעבור שיעור גדול בשפלות הרוח ככתוב " ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם". 
 תורת הקבלה בהביטה אל הרבדים העמוקים ביותר, מלמדת כי הבורא הוא השליט המוחלט על כל המצוי והקיים. וכי עבודה זרה במהותה היא כל סוג של עשייה הגורמת לאדם להשתעבד למערכת זרה לנשמתו ולפיכך לנהוג הפך טבעו. להימצא בתחושת ריקנות ובחוסר סיפוק נפשי העלולים להקרין באופן שלילי על כל תחום בחייו. כך שמי שלא יפנים זאת, ימצא ביטוי לרצונותיו בתשובות " יצירתיות" הנובעות מתוך מציאות מדומה. כזאת המעניקה תשובות סתמיות ,רדודות וחלולות העולות בקנה אחד עם הדחף בסיפוק התאוות והתשוקות האישיים. אולם, תחושה זו עשויה להתחלף חיש מהרה בתחושת מילוי והתעלות נפש מיד עם ההכרה כי העבודה הרוחנית האמיתית, מצויה בהוויה שבה האדם מצליח להתעלות מעל המציאות העכשווית ומכל סוג של שיעבוד ומייחד את עצמו עם האל האחד והיחיד, האבסטרקטי והמשולל כל סממן גשמי.  הבורא איננו חלק ממשחק החיים האנושי אלא הוא זה היוצר אותם מתחילתם ועד סופם ואינו כפוף למימד הזמן, למערכת החוקים או לאחד הכוחות בבריאה. בכל מצב שבו האדם פוגם במהותו ומוכר את נשמתו לכל סוג של עבודה זרה , לרבות תאוות הממון השליטה והשררה, מיד נוצרת תהום פעורה המעידה על קרע עמוק במערכת היחסים שבין האדם לבוראו. התפיסה הפרטית, זו המעמידה את האדם במרכז ואת הבורא בשוליים, גוררת בעקבותיה עבודה חומרית, שבה האדם הופך את הטפל לעיקר ובסופו של דבר הופכו לאלוקיו. שהרי עבודת המציאות החושית היא מוגבלת והאמונה היא זו הפורצת את גבולות המציאות. 

גילוי עריות- הצד הנגטיבי  

  על אף שבאיסור זה נכללים יחסים אסורים עם אשת איש, את דיוננו בעניין גילוי העריות נצמצם רק לאלו שהם בבחינת איסורי עריות מחמת היותן 'שאר בשר', משום הדגשת הקיצוניות שבאיסור החמור. "איש איש אל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערווה.. " . בכלליות רבה, מקובל להגדיר גילוי עריות ( שעונשו בכרת) כביטוי למגע מיני אסור בין קרובים מדרגה ראשונה. התפיסה ההלכתית המלמדת על קדושה בחיי המיניות גוררת אחריה הצבת גבולות ברורים בין מותר לאסור בדרך ליצירת אחדות אינטימית בין בני האדם. בכל החברות האנושיות חל איסור גורף על גילוי עריות ואין חברה שבה מותרים יחסי מין בתוך המשפחה. לאורך התקופות לימדו חכמי הקבלה כי מיניות ביסודה היא ערך נשגב ומקודש. לפיכך יש לראות בה ביטוי להשלמה רוחנית ולאחדות גופנית היוצרים אינטימיות עדינה ההופכת שניים "לאחד" שלם כפי שנאמר:   " והיו לבשר אחד..". אולם, במקום שבו התשוקה המינית רואה בזולת אמצעי וכלי לסיפוק יצרים, מסתלקת לה אהבת האדם הכנה ותופסים את מקומה יחסי חטא מגונים היונקים חיותם מהרהורי עברה ותאווה בהמית. פרט לעובדה המדעית המלמדת כי הולדה בין קרובים עלולה ליצור בעיות גנטיות ומומים דבר שעלול לפגום בשרשרת הרב דורית, חוכמת הקבלה מבארת כי גילוי עריות נוגע בראש ובראשונה בקדושת כבוד האדם ומי שחוטא בעניין זה פוגם מהותית בנזר הבריאה. הוא פוצע את הרבדים העמוקים ביותר במבנה הנפש, פצעי מוות מדממים עד כדי אובדן כל סיכוי לטעם ולמשמעות החיים. שהרי חכמי הסוד לימדו כי מוות בהגדרתו הרחבה מתרחש בעוצמות וברמות שונות אך מוות רוחני פנימי שנגרם כתוצאה מגילוי עריות הוא בלתי ניתן לשיעור משום הלהבה הצורבת שלעולם תבער בנשמה ותכלה כל חלקה טובה. יובן למעין כי איסורי העריות הם הצד הנגטיבי של קיום המשפחה כקבוצה אנושית רב דורית מבחינה ביולוגית ופסיכולוגית כאחת. הם מחייבים את ריסון הפעילות המינית בתא המשפחתי רק לאיש ולאישה הנשואים זה לזה, שהם יסודה של המשפחה. כל שללא חוקי העריות לא היה קיום למשפחה האנושית. אך מי שחוצה את הגבולות המוגדרים מחסל כל אפשרות לכינון מערכת יחסים בריאה ואינטימית בין בני המשפחה ופוגע פגיעה אנושה בנפש ובצלם האדם. 

שפיכות דמים – חייו של רוצח

האדם נע תמיד בתוך המרחב הקיומי, שמתהווה משלושת הממדים האמורים לעיל-הממד האינטימי, הממד הסביבתי, והממד האלוהי. תפיסת המצוות של התורה טוענת, שישנם מעשים שמחזקים ומבריאים את הממדים הללו, וממילא את הקיום הנפש של "האני" הפרטי בתוכם אך ישנם גם מעשים שלא סתם פוגמים בממדי הקיום, אלא ממש הורסים אותם וגורמים להם לקרוס. כשאחד מממדי הקיום קורס עולם שלם נחרב ואין מעמד "לעצמי" המתקיים בתוכם, והוא נהרס ונמחץ תחת הריסות הממד שהחריב. כמתבאר בפסוק " שופך דם האדם באדם דמו ישפך .." ( בראשית ט', ו'). כידוע , ביהדות מייחסים ערך רב ונשגב לקדושת החיים. הציווי  " לא תרצח" המופיע בעשרת הדברות ובנוסף מהווה אבן יסוד עיקרית במכלול הערכים היהודיים בפרט ובתרבות האנושית בכלל. כך שאין חברה אנושית מתוקנת, מוסרית וערכית המתירה את דם האדם כלאחר יד כחלק מתפיסת עולם. לפיכך אנו למדים כי שפיכות דמים ( בשונה מחיוב דין מיתה) מבטאת הפרה בוטה של הציווי האלוקי בהגדרתו הפשוטה והמפורשת.  תורת הקבלה רואה בנשמת האדם את הממד האלוקי הנשגב והנעלה ביותר ובחיי העולם הזה המשכיות טבעית מחיים קודמים (גלגולי נשמות). היטיב לבאר זאת האר"י הקדוש בספרו שער הגלגולים, הוא מלמד כי לאדם נקבעו מטרה וייעוד עוד ובטרם הולדתו ומוטל עליו ליישם בחייו את כל מה שמצופה ממנו עד להשלמת התיקון. לפיכך הוא לא יסתלק מן העולם הזה עד אשר יסיים תיקונו. לכן כל פגיעה בנפש  ,קרי רצח מהווה התערבות פוגענית וישירה באיזון שבבריאה ובממד האלוקי המקיים אותה. הואיל והרוצח מונע מהנרצח להשלים את תיקונו  וידיו מגואלות הדם מעידות על זלזול מופגן ביצירה המופתית והמקודשת לקב"ה יותר מכל- חיי האדם. לאורך התקופות לימדו חכמי הקבלה כי ערך חיי האדם נהרס כאשר הוא עובר עבירה שכזו ועדיף לו למסור נפשו מתוך כבוד, ענווה ואהבת האדם מאשר להציל את חייו במחיר רציחת אדם אחר , חף מפשע.  לפי גישה זו חייו של רוצח מאבדים מערכם ומטעמם ואין לראות בקיומו הפיזי כדי להצביע על קיומו הרוחני שקרס ונשלל מיד עם מועד שפיכת הדמים. יובן למעין כי כל אדם הוא עולם לעצמו , אחד יחיד ומיוחד. אובדן חיים כמוהו כחורבן העולם כפי שנאמר : "  נברא אדם יחידי בעולם, ללמד: שכל המאבד נפש אחת מן העולם - מעלין עליו כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת בעולם - מעלין עליו כאילו קיים עולם מלא. הרי כל-באי עולם בצורת אדם הראשון הם נבראים ואין פני כל-אחד מהם דומין לפני חברו. לפיכך כל-אחד ואחד יכול לומר: בשבילי נברא העולם" (ספר שופטים,סנהדרין, יב, ג):   כך הוא האדם, וזה סודו, לומר לך  כי ייחודו של האדם בא לו משום שהאל בראו בצלמו כדמותו והעניק לו מתנת חינם- חיים.

מוגש בברכה
יצחק אהרון , ראש מרכז 'חכמה'.