כל מילה בסלע

הקבלה מזהה את מקור הנביעה ממנו פורצות המצוות כולן ומלמדת שתכליתן הוא דבקות בעשיית הטוב ותיקון החברה האנושית, כך שכל פרט יוכל לחיות בה מבלי להרגיש מאוים ובה בעת להרגיש שייך ומוגן. זוהי המטרה הראשונית של המוסר  המשתקף מבין עשרת הדברות

בראשית הזמן היה המיתוס שסביבו בנו בני האדם מארג של אמונות, שבמישרין או בעקיפין קבעו את גורלם. בפסגת האולימפוס חגגו אלים שחרצו את גורלם של בני תמותה שהאמינו שאליהם זקוקים לתשומת לב תמידית כדי להעניק את הגנתם, אך לא היו דיברות שאפשר היה להפר, לא היו כישלונות מוסריים ברורים שיכלו לעורר את זעמם. בעלי חיים וצמחים קיבלו מעמד קדוש, סיפורי רוחות ושדים ריחפו מעל והטילו אימתם על האדם, שכעלה נידף ברוח נכנע שליטתם המאיימת- השבריריות האנושית שלנו מכניעה אותנו מאז ומעולם.

בעקבות המיתוסים הגיעו הדתות הגדולות, שכל אחת בדרכה טוענת להסבר מלא ובלתי ניתן לערעור על סדרו של עולם, המונהג ישירות על פי רצונו של האל הכול-יכול. עליית המונותאיזם על במת ההיסטוריה הביאה את ההשקפה הדתית לשיאים ולפסגות שלא נודעו קודם לכן ,ודתות רבות אוחזות במדרג סודי של ידע הזמין רק לבעלי השגה . יש דתות ששומרות סודות משום שהן מאמינות שהם בעלי עוצמה רבה מדי מכדי לגלותם למי שאינו בעל שנים רבות של הכשרה. אך הסודיות לא תמיד נועדה להגן על הדרך  מפני זרים מבחוץ, היא גם יוצרת במאמינים עצמם רעב לידע קדוש. אך האם סודות אלוהיים אכן מקרבים אותנו לאלוהים? עוד נראה בהמשך,. קבלה מלמדת שלאתיקה המקראית יש הגיון אחראי המעורר את האדם לאזן את חולשותיו ותשוקותיו במסע חייו.  תחזוקה מחייבת של הזיכרון מגולמת היטב בעשרת הדברות – ציווים דתיים ומוסריים, שעל פי המקרא נאמרו על ידי אלוהים לעם ישראל במעמד הר סיני, ונמסרו למשה על ידי אלוהים כשהם כתובים על לוחות הברית.

הדיברות נחשבים למצוות יסודיות ביהדות וניתן להגדירם כבסיס לכל החוקה המקראית, וכמסמך חוקי בעל אוריינטציה מוסרית. הציוויים נאמרו כחוקים מוחלטים שאינם מוגבלים בתנאים כלשהם והם מציינים את תביעתו של האל-קים לעמידה בתנאי הסכם נצחי ,כורך ומחייב כל אחד מעם ישראל עד קץ הדורות.  מעמד הר סיני ומתן תורה לעם ישראל היה מאורע חד פעמי שאין לו אח ורע בכל ההיסטוריה האנושית. בראיה היסטורית כל חברה מאורגנת בתקופה טרום מקראית סיגלה לעצמה חוקים, בתחילה על-פה ולאחר זמן - בכתב. אולם רק חוקי התורה זכו לקדושה לאורך הדורות, ושרדו בשלמות. עשרת הדברות נתפסו כקוד האתי של היהדות והתורה עצמה מצהירה כי אף עם לא זכה להתגלות אור-קולית שכזאת וממילא לא התקיים אירוע שכזה מאז ימי עולם ככתוב : " הֲשָׁמַע עָם קוֹל ד' מְדַבֵּר מִתּוֹךְ-הָאֵשׁ, כַּאֲשֶׁר-שָׁמַעְתָּ אַתָּה וַיֶּחִי "(דברים,ד', ל"ג). משכך, היהדות מציינת בגאון את מעמד הר סיני ומתן תורה כנקודת השיא בתולדותיה של האנושות כולה, ולאמיתו של דבר דתות אברהם- יהדות נצרות ואסלאם  מסכימות כולן כי אל טוב ומיטיב ברא את העולם והאדם, והראשון פונה אל מזר הבריאה ומורה לו כיצד לפעול ולנהוג בהתאם לכללי מוסר בסיסיים: אוסר להקדיש את החיים להשחתה, מורה על ריסון האנוכיות, מתעב רצחנות, שקר, זימה ורוע, מצווה לפרוש ממלאכה יום בשבוע. ולבסוף צצה ההכרה שהמעשים כולם צריכים להיות מגובים בטהרת הלב, לא רק להתרחק משקר וגניבה אלא אף חמור מכך- לא להתאוות ולחמוד את אשר לרעך. המשימה האחרונה אך הקשה מכולן התובעת מהאדם התמודדות קשה ומורכבת עם שורשי הרוע שבטבע האנושי.

בעולמה של קבלה עשרת הדיברות מקבלות נפח משמעותי הרבה מעבר להיותן חקוקות באבן, לשיטתם של מקובלים, לא ייתכן שמערכת איסורים קטגוריים לא תיתמך ביסודות רעיוניים- רוחניים. רוצה לומר שהקבלה מזהה את מקור הנביעה ממנו פורצות המצוות כולן ומלמדת שתכליתן הוא  דבקות בעשיית הטוב ותיקון החברה האנושית, כך שכל פרט יוכל לחיות בה מבלי להרגיש מאוים ובה בעת להרגיש שייך ומוגן. זוהי המטרה הראשונית של המוסר המשתקף מבין עשרת הדברות ומכונה בלשון  חז״ל  דרכא דארע"  או "דרך ארץ".  

הקשר בין אמונה דתית להתנהגות מוסרית אינו מובן והיהדות, כמו גם דתות אחרות, מנסה בדרכה להוציא מהאדם את הגרסה היפה והנקייה שלו, אך מעצם היותנו בני תמותה אנו לא חפים מטעויות ויעיד בוודאי כל אדם ששגה, חטא, ופגם שהתחושה המתלווה לחטא מפעילה את צלצול פעמוני המצפון המנדנד. עצם ההבנה שאנו ניצבים בפני חובות מוסריים, עצם קיומו של קול המצפון המרעיש בתוכנו הם תוצאה של התגלות המוסר. אדם החרש לקולו של הבורא אך שומע בנפשו את לחישת המוסר עושה את רצונו של הבורא אף אם אינו מקיים את מצוותיו. זוהי הופעה סגולית פנימית המושפעת מהנשמה שעקבותיה מוליכות אל הבורא.הרב קוק זצ"ל טען כי "אסור לה ליראת השמים לדחוק את המוסר הטבעי..." [אורות הקודש ח"ב]. בכתביו הוא יוצא נגד מי שרואים את עבודת האלוהים כמבטלת את המוסר האנושי. כך שוזר הרב קוק את אידיאת הקדושה במלואה עם ההתנהגות הראויה לקדושה זו. הקדושה מחייבת קודם התנהגות מעשית מתוקנת כמאמר המשנה " אם אין דרך ארץ אין תורה" ( אבות ג , יז ) קרי, דרישה להקדים את המוסר האנושי  לתורה . לפי הבנה זו ולדברי הרב קוק המוסר האנושי- האוטונומי , קודם למערכת המצוות האלוקית .

התגלותו של הבורא בהר סיני יכולה הייתה להתמקד בדרישה לקבל עלינו את מלכותו ולכלול ציוויים אחרים כמו מצוות פולחניות, או דרישה להתבטלות אבסולוטית בפני רצונו וכוחו של האלוקים. אך לא כך בנויים עשרת הדיברות. מוקד  הדיברות מצוי במה שהיהדות מכנה  'בין אדם לחברו', דהיינו תחום המוסר שהוא הלב הפועם  של עשרת הדיברות, הקשר הדו-צדדי שבין דת ומוסר. אין משמעות לדת ללא המוסר. אדרבה, עבודת ה' שאינה מלווה בתודעה מוסרית ,במעשים נאותים של צדק, חסד ורחמים סופה לדרדר את האדם למבוך של חטאים ולשיעור כואב בשפלות הרוח.

בנקודה זו נחזור ונשאל האם סודות אלוהיים אכן מקרבים אותנו לאלוקים?

עתה מתבאר שלא כל מי שמחזיק בידיעות התורה והנסתר אכן קרוב לבורא. במקרא מופיע כי נביאי ישראל קראו הקדים להקרבת הקורבנות ולבניין ירושלים את התיקון המוסרי והחברתי. עוד לימודנו כי המבקש באמת להתקרב לבורא ולהרגיש את נוכחותו - לעלות בהר ה',   צריך קודם לעמוד באמות מידה מוסריות ככתוב : "מי יעלה בהר ה', ומי יקום במקום קדשו - נקי כפיים ובר לבב אשר לא נשא לשווא נפשי ולא נשבע למרמה". מזמור זה בא לשנן לעם ישראל את יסוד הקודש והקרבה לבורא- שמירת נקיות הכפיים-  יושר, טוהר מוסרי, כבוד ואמת.  וטוהר הלב –זכות הכוונה , טוב לב,ונועם המתלכדים למצוות "ואהבת לרעך", רק כך בונים קירבה אמתית לבורא . אם כן, המצוות החקוקות בשני חלקים  מסמלות לשתי הרגליים עליהם נבנית אישיות מכובדת. מכאן שאת המדרון החלקלק אשר מטה אותנו לעיתים מדרך הישר חוסמים שני לוחות שכדאי שלא נשבור.

מוגש בברכה
יצחק אהרון , ראש מרכז 'חכמה'.