מהי חכמת הקבלה ?

 קבלה הוא שמה הנפוץ של תורת הסוד במחשבת ישראל ושל המיסטיקה היהודית, במיוחד למן המאה ה-12 ואילך; שם אחר הוא "תורת ח"ן" ("חוכמה נסתרה").

בעצם השם "קבלה" נרמזת אחת מהנחותיה העיקריות, והיא - הידע נמסר בקבלה מדור לדור, והיה קיים מאז ומעולם. הקבלה עוסקת בהבנתה של בריאת העולם ובדרכים שבהן מתקשר ה', הבורא, שהוא אין-סוף, עם בריאתו, שהיא מוגבלת. לדעת המקובלים, דברים אלה הם מעבר ליכולת השגתו של השכל, אף שהקבלה עצמה נתפסת בכלי של חשיבה אינטלקטואלית. מטבע המיסטיקה הוא שאי אפשר למסור או להגדיר את הדברים במלים ברורות וישירות, ולכן הקבלה משתמשת בסמלים,מטאפורות ובמשלים.

כבר בתקופת התנאים עסקו החכמים בח"ן, אולם לא פיתחו שיטות מגובשות וסדורות. "מעשה בראשית" ו"מעשה מרכבה" היו נושאים אזוטריים שנאסר ללמדם ברבים, אך התקשרו אליהם בלי ספק מסורות מיסטיות. בתלמוד (בבלי, חגיגה יד, ע"ב) מסופר על ארבעה ש"נכנסו לפרדס", כלומר עסקו במיסטיקה, ורק רבי עקיבא בן יוסף  "יצא בשלום", כלומר, רק הוא הצליח לשלב את חוויותיו המיסטיות ביהדות הנורמטיבית.

ספרות ענפה, שחלקה נתחבר בתקופות קדומות מאוד, מתארת בפרוטרוט את כיסא הכבוד, את מעשה בראשית ואת מהות האלוהים. הוכח, למשל, שלפחות חלקים ב"ספר שיעור קומה", המתאר את האלוהים במשלים ובאלגוריות, זמנם מתקופת התנאים. גם "ספר הבהיר" ו"ספר יצירה" הם כתבים קדומים מאוד. במאה ה-11 קמה בצרפת ובגרמניה התנועה שנודעה בשם חסידי אשכנז וזו טיפחה את הקבלה העיונית והמעשית. בטקסט החשוב שלה, "ספר חסידים", נאספו מנהגי חסידות ושיטות של חזרה בתשובה המושתתים על תורת הסוד.

במאה ה-13 קם בספרד מרכז חשוב ללימוד הקבלה. עם הופעת ספר הזוהר בספרד בסוף אותה מאה - חיבור שיוחס לר' שמעון בר יוחאי חל מפנה בתולדות הקבלה; מאותו זמן נעשה חיבור זה לטקסט המרכזי של הקבלה, ורוב ההתעסקות בתחום זה נסבה על פירוש הזוהר ועל הסקת מסקנות ממנו. עםגירוש ספרד (1492) הועתק מרכז לימודה של הקבלה לצפת, שעד מהרה היתה ל"עיר המקובלים"; מרכזים אחרים היו בצפון אפריקה, באיטליה ובצרפת. צפת היתה גם מרכז של הלכה, והיו בעלי הלכה, דוגמת יוסף קארו ויעקב בירב, שעסקו גם בקבלה. לפני בואו של יצחק בן שלמה לוריא לצפת (1570) היה משה קורדובירו , הסמכות העליונה בפירוש הקבלה.

יצחק בן שלמה לוריא (האר"י) עשה בצפת שנתיים או שלוש שנים שנים בלבד, אולם בזמן קצר זה חולל מהפכה בתחום הקבלה וטבע בה את חותמו; שיטתו היתה לשיטה המרכזית בלימוד הקבלה. מעט מאוד מדבריו נשתמר בכתב, ואת רעיונותיו הפיצו בני חוגו וממשיכיהם. תלמידו החשוב היה חיים ויטאל. מצפת נפוצה הקבלה הלוריאנית בכל תפוצות ישראל, ובהדרגה נעשתה לחלק מהותי ממחשבת היהדות. חסידי שבתאי צבי מצאו בתורת הקבלה סימוכין לאמונתם, וזו היתה אחת הסיבות להתנגדותם של רבנים רבים לקבלה ולתנועת החסידות שינקה ממנה. אחד המקובלים החשובים שפעלו בתקופה המודרנית הוא הרב יהודה אשלג (1885 - 1955), שהגיע מפולין לישראל ב-1920. חיבורו של אשלג, 'פירוש הסולם' על ספר הזוהר, נחשב לאחד הפירושים החשובים ביותר על הספר המכונן של הקבלה.

אנשי ההשכלה, במאה ה-19, לעגו לקבלה ולחסידות וראו בהן מכשולים בדרכו של העם היהודי אל הקדמה. בארצות המזרח לא היתה להשכלה כל השפעה, ואילו לקבלה נודעה השפעה רבה על חיי היהודים בהן כל אותה העת.

יש להבחין בין שלושה סוגים של קבלה: קבלה עיונית, קבלה נבואית וקבלה מעשית. הקבלה העיונית היא לימוד תורת הסוד כדי להבין את העולם ואת קשר בוראו אליו, וכדי להתעלות מהבחינה הרוחנית. לפי האר"י, לאדם נועד תפקיד חשוב בתוכנית הקוסמית - במעשיו ובכוונותיו הוא מסייע לתיקון העולם. הקבלה הנבואית מיוחסת לרבי אברהם אבולעפיה, מחשובי המקובלים של ימי הביניים הנודע כמייסדה של הקבלה הנבואית שהיא תחום שנוי במחלוקת שעורר התנגדויות רבות בשל המסוכנות שבו והקבלה המעשית עוסקת בעיקר בשמות הקדושים ובסידור אותיות כדי לחולל נפלאות: ריפוי חולים, גירוש שדים וכיו"ב; ומכאן הכינוי "בעל שם", דהיינו מי שיודע לעשות שימוש נכון בשמות. מקובלים רבים התנגדו לקבלה המעשית. בשנים האחרונות רבים מגלים עניין מחודש בקבלה, ואף מוצאים דרכים לקשר אותה עם זרמים מיסטיים אחרים בנוסח "העידן החדש". תורת הקבלה נלמדת במרכזים ברחבי העולם  ובין התלמידים גם מי שאינם יהודים.

 מוגש בברכה
יצחק אהרון, ראש מרכז 'חכמה'.