תאווה אסורה

מבין כל האיסורים החמורים, ניצב בגאון החטא החמור מאוד, שמפאת הבושה לא מרבים לעסוק בו - שפיכת זרע לבטלה. על פי ספר הזוהר, אין מחילה וכפרה לעניין זה . רבי יוסף קארו, מחבר "שולחן ערוך" מגדיר אותו כעבירה החריפה ביותר בתורת ישראל והרמב"ם קבע שהחוטאים בזה "כאילו הרגו נפש".




הוצאת זרע לבטלה הוא מונח הלכתי המתייחס לאוננות בין ברצון ובין באונס. בתלמוד מופיעים ביטויים חריפים מאד על הוצאת שכבת זרע לבטלה‏. איסור הוצאת זרע לבטלה והחומרה שיוחסה לו הביאו לשימוש במונחים ייחודיים לאיסור זה: העבירה נקראת "החטא הידוע" וכן "פגם הברית", השמירה מפניה "שמירת הברית", והכפרה עליה "תיקון הברית".

עיקר האיסור בהוצאת זרע לבטלה היא כשזה נעשה במכוון. עם זאת גם קרי לילה למרות שזו פליטת זרע שאינה רצונית, יש בה פגם שעסקו בו במסורת הקבלה. ההלכה מתייחסת בחומרה יתירה לאיסור הוצאת זרע לבטלה כאשר זה נעשה בעת קיום יחסי מין בין בעל ואשתו, ובמסגרתו הגבר "דש מבפנים וזורה מבחוץ". קרי, משגל נסוג.רמז ליחס השלילי למעשה זה ניתן למצוא כבר בפרשת וישב, שם רש"י מסביר שער ואונן מתו בגין חטא זה של הוצאת זרע לבטלה: "וידע אונן כי לא לו יהיה הזרע, והיה אם בא אל אשת אחיו ושיחת ארצה, לבלתי נתון זרע לאחיו. וירע בעיני ה' אשר עשה, וימת גם אותו." יש הרואים בכך מקור לאיסור האוננות, למרות שמדובר בתקופה של לפני מתן תורה, לעומת זאת, הפרשנים חלוקים בעניין, האם חטאו של אונן היה השחתת הזרע כשלעצמה או אף סירובו לייבם את גיסתו ו"לתת זרע לאחיו".על אף שאיסור האוננות אינה מפורשת בתורה, ההלכה והתורה שבע"פ רואות בה איסור הלכתי וחטא גדול. היחס אל הזרע הוא כאל חי בפוטנציה, ואל האוננות כמעין רצח שבו האדם מחסל את בניו הפוטנציאליים.היו כאלו שסברו שאיסור האוננות הוא תת-איסור של גילוי עריות, כיון שבו מגלה אדם את ערוות עצמו. עינוג עצמי הוא צרה גדולה, כך לפחות על פי דורות של חכמים, מקובלים ופוסקי הלכה. עוד מימי חכמי התלמוד. והביטוי המובהק של העינוג מתבטא בהשחתת הזרע. מאז הפילוסופיה היהודית ועד לחסידות, ניתן למצוא כי החטא האמור משבש את שלמותו הנפשית של האדם ויש להגביל את הרצון הסורר לסיפוק עצמי.  חכמי קבלה לקחו את משמעות והשפעת החטא צעד אחד קדימה ונתנו לו ביטוי שיא בקבלה. יותר מכל נושא אחר, זכתה סוגיית שכבת הזרע לפיתוח מיסטי בדורות   וקיימת דעה כי מניצוצות החיים המתפזרים עם הזרע המבוזבז נוצרים מלאכי חבלה.לפיכך לכל מעשה שהאדם עושה קיימת השפעה ברורה על עולם האלוקות ועד לחיי האדם בפרטיות. קליפות הטומאה המתלבשות גורמות לחבלה בכוח המזל (יש הגורסים שמזל הוא ר"ת מוציא זרע לבטלה) ומכאן הדרך קצרה למוגבלות בשפע ובהצלחה.

התלמוד מתייחס ועוסק באופן אמיץ  באוננות אם כי בצורה עדינה וביחס ליחסי אישות עם נשים. יחד עם זאת חכמי התלמוד מביעים הסתייגות חריפה ורתיעה עמוקה מהחטא ומהחוטא. חכמת הקבלה חוללה מהפך בהבנת מהות החטא והשפעותיו. כאמור לעיל לכל סיבה תוצאה ולכל פעולה תגובה. מחשבה זו מקנה חשיבות עצומה לשמירת הברית ומבססת את דבריה באופן הבא ובקיצור נמרץ ביותר: הבורא מזרים שפע וחיות דרך מערכת הספירות. ספירת היסוד (אברי המין) המיוצגת ע"י יוסף הצדיק ,שידע לשמור את בריתו,  אינה מקבלת השלמה עם הוצאת הזרע לבטלה. ביזוי השפע היא בבחינת כפיות טובה וניצול לרעה ברצונו של הבורא להיטיב עם ברואיו. לפי תפיסה זו הזרע שהושחת אינו נעלם כלל אלא הוא נושא מטען רוחני עצום ורב של פוטנציאל חיים וככזה הוא מתחבר לכוחות הטומאה. מכאן לימד חכמים שכשם שקיום מצוות מתקנות את העולם אי קיומן מגביר את ההרס ומקנה כוח לצדדים השליליים שבבריאה. עם הבנת הדברים בקבלה קיבל החטא מימדים עצומים וזכה למקום של כבוד ברשימת האיסורים בספר שולחן ערך לרבי יוסף קארו, שאימץ את גישתו הקיצונית של הזוהר.יובן כי ההלכה היהודית מתירה לקיים יחסי מין עם נשים הרות, עקרות או מבוגרות, על אף שאין בהן פוטנציאל רבייה, לשם קיום מצוות עונה. מכאן ניתן ללמוד שהמונח "זרע לבטלה" אינו מכוון לבטלה מהולדה אלא פשוט לבטלה "שלא לצורך". כלומר כל סוג של שפיכת זרע שלא במהלך קיום יחסי מין עם אישה נקרא "זרע לבטלה".חומרת הדברים והקושי להתמודד עם פגם זה, שרבים נכשלים בו, הביאה מחברים תורניים גדולים במרוצת הדורות לחפש "תיקונים" שיש בכוחם לכפר או לבטל את השפעת הטומאה והחטא. לאמתו של דבר, מרבית מהתיקונים שהוצעו אז כללו תעניות, סיגופים עצמיים והימנעות מתענוגות, שלא תמיד היו שווים לכל נפש ולכן נדחו ולא יושמו בקרב קהילות ישראל. עד שהגיע רבי נחמן מברסלב, שגילה התנגדות לדעת ספר הזוהר בעניין זה. לדעתו, ניתן לתקן את הנזקים הרוחניים שאוננות או קרי גורמים. לצורך זה, חיבר את תיקון הכללי - קובץ פרקי תהילים ותפילות שנועדו לתקן את פגם הברית, בנוסף על טבילה במקווה טהרה שנחשבת בעיניו לעיקר התיקון.

מוגש בברכה
יצחק אהרון, ראש מרכז 'חכמה'.