רחמים אחרונים

שאלת המתת החסד עוסקת בעיקרון יסוד קיומו של האדם - האם מותר לבצע אותה או שמא היא נחשבת רצח והאם יש הקלות? יצחק אהרון דן בשאלת המתת החסד דרך מספר השקפות עולם 
 

אחת הדילמות המוסריות הקשות ביותר איתן הרפואה המודרנית צריכה להתמודד לעיתים עוסקת בשאלת קדושת החיים למול העדפת המוות במקרים קיצוניים של חולי, או פגיעה אנושים וחשוכי מרפא, שלגביהם הרפואה נמצאת במצב של חוסר אונים ותקווה. דילמת המתת החסד נעוצה בעובדה שהרפואה מודעת למגבלותיה ומכירה בכך שישנן מחלות סופניות וחשוכות מרפא, וסופן הבלתי נמנע הוא מוות לאחר תקופה של כאב וייסורים. במצב זה קורה לא פעם שחולים הנמצאים בבית החולים ועומדים על חומרת מצבם, מבקשים מרופאיהם לסיים את חייהם. 

העיסוק בנושא זה מקדמת דנא הוא עדות להתלבטותם של הרופאים ושל אנשי ההגות, כנראה בשל נטייה שהייתה קיימת לקצר את הגסיסה בכדי להקל הן על החולה והן על סביבתו הקרובה, והיא הפכה כיום למרכזית הרבה יותר, זאת לאור התפתחות הטכנולוגיות החדשות, המאפשרות להחזיק בחיים חולים, הרבה מעבר למה שהיה ידוע בימי קדם כתהליך גסיסה. בדברים הבאים אציג את משנתם של חכמי ישראל ועמדתם בנושא. 

אם כן, סוגיה זו מעוררת את השאלה האם נכון להאריך חייו של אדם חולה באמצעים מלאכותיים שאין בהם כדי לגרום איכות חיים או שמא יש לגאול את החולה מייסוריו ולקבל החלטת בן אנוש על מותו. יובן כי להחלטה שכזאת אין מענה אחיד והולם, הואיל וכל התעסקות במוות מעוררת התלבטויות, התחבטויות וסערת נפש ולפיכך קיימת האפשרות שהדיון בנושא יהפוך לקיצוני ומכאיב והסיכוי שדיון זה יביא לתמימות דעים כמעט שאינו קיים. כל זאת מפני שמדובר בהחלטה גורלית בלתי הפיכה, לא ניתנת לשינוי, חרטה, תיקון והשלכותיה המעשיות מוחלטות.

כל בני האדם מבקשים לעצמם איכות חיים. מושג זה הפך להיות שגור בפי כל וחשיבותו רבה בקרב אנשים רבים המצהירים שעדיף לחיות חיים קצרים אך טובים, מאשר לחיות חיי סבל ארוכים. שאלת המתת החסד עוסקת למעשה בעיקרון יסוד קיומו של האדם. כלומר, עד כמה שייך האדם לעצמו או לסביבה שבה הוא חי ובאיזו מידה הוא יכול היות אדון לגורלו ולהחליט באופן עצמאי על סיום חייו או חיי זולתו, באם האחרון מסכים לכך. 

דומה כי קיים איזון רופף בין עקרון שמירת כבוד האדם וחירותו ובין ערך חיי האדם וקדושתם וכפועל יוצא רבים הם המלומדים, אנשי מדע ורוח שהתחבטו בסוגיה זו עוד מקדמא דנא. בימינו, שלא כבתקופות עבר, הרופא אינו המחליט הבלעדי והחולה מודע טוב יותר למעמדו ולזכויותיו. משכך, בשנים האחרונות מתרבות הפניות של חולים סופניים ו/או בני משפחתם לבצע "הפסקת טיפולים מאריכי חיים" או המתת חסד אקטיבית כגון מקרה עדי טלמור ז"ל, איש תקשורת ותיק וידוע שבשל מחלה סופנית שלקה בה, בחר לסיים את חייו בחו"ל בהמתת חסד אקטיבית. 

בספר "ובחרת בחיים" דילמה של יוסי קריים, אב לילד פגוע מוח החולה ב-C.P התלבט עם עצמו, עם אשתו נעמי ואף עם ילדו החולה, האם ראוי לו ליטול את חיי בנו, יואב, מתוך רחמים עליו ועל חייו הקשים. בדילמה זו אנו נחשפים לשיקולי המצדדים בהמתות חסד כדוגמת האב הטוען כי הסבל הרב של החולה צריך להכריע לכיוון ביצוע המתת חסד, ולעומתו הילד האומר בקול ברור 'כל ילד באשר הוא, וכך גם אני, מגיעה לו זכות חיים. אפילו אם הוא חריג וחולה'. 
האבא מציין כי אילו היה נולד לו ילד פגוע נוסף היה מוצא את הדרך לאכוף את החוק ולהרוג אותו, מתוקף אחריותו כאב למנוע סבל מיותר מבנו שלו. לבסוף - בפועל - האב לא ביצע המתת חסד.

לאור העובדה שעם התקדמות מדע הרפואה גדלה תוחלת החיים ויש כיום אפשרות להחזיק חולה סופני בחיים באמצעים מלאכותיים, יש הרואים בזה "ברכה שקללה בצידה". בעבר השאלה שהטרידה את העוסקים ברפואה הייתה כיצד ניתן להאריך את חייו של החולה, הרי שכיום עם ההתפתחות הגוברת ניתן להזין ולהנשים חולים בצורה מלאכותי ונשאלת השאלה האם על הרופאים להשתמש בידע ובאמצעים העומדים לרשותם על מנת להוסיף ימים או שבועות לחייו של חולה סופני בעוד שהפסקת טיפול רפואי יכול קרב את קיצו של הנוטה למות ממילא. במיוחד כשנראה כי חיים אלה נעדרים כל תוכן או איכות והם מלאים בסבל מתמשך, וטעמם מר. 

השאלה מצביעה, בין היתר, לזכותו של החולה להחליט להתנתק ממכשירים מאריכי חיים, בין באופן אישי ובין בהוראה מפורשת מרופאיו. האם יש להיענות לרצונו של האדם למות כאשר הוא מוגבל לבצע את התהליך והוא מבקש מגורם חיצוני לעזור לו בכך? האם החוק ושבועת הרופאים מהווים חומה בצורה המצדיקה סירוב לבקשה שכזאת? האם סירוב כזה מהווה פגיעה בחירותו של האדם? והאם קיים מצב בו גורם חיצוני יודע טוב יותר מה טוב לאדם כאשר הוא נמצא במצב קליני קשה לא עלול להיות בבחינת "אצבע קלה על ההדק"? 



שולחן ערוך

בשולחן ערוך, ספר החוקים היהודי של ר' יוסף קארו, מובאת ההלכה האומרת כי אדם גוסס נחשב חי לכל דבר ועניין ואסור לבצע כלפיו כל סוג של פעולה העלולה להחיש את מותו כגון: עצימת עיניו, השמטת הכר מתחת לראשו, הזזתו ממקומו, וכן אסור להכינו לקבורה- לרחוץ אותו ולסוך אותו בשמן. לפי אותו הכלל גם 
אסור לקחת ממנו או איבר לתרומה אפילו אם הדבר יעלה בחייו של אדם אחר שמחכה לתרומת איברים והוא עלול למות אם לא יקבל אותם בזמן. ומי שעובר על הכללים הללו נחשב שופך דמים. 
הקיצור שולחן ערוך מוסיף את דימוי הנר. הוא מתאר מצב של נר שדולק ברגעיו האחרונים. הלהבה עדיין בוערת אך מוסכם וידוע כי כל נגיעה, ואפילו הקטנה ביותר, בנר עלולה לכבותו, על אף שידוע שהנר מצוי ברגעיו האחרונים. כך הוא הכלל לגבי אדם גוסס- למרות שברור כי רגעיו ספורים אל לו לאדם לעשות מעשה שיגרום לו למות מהר יותר ואם יעשה כך נחשב כאילו הרג אותו בעצמו.  רבי משה איסרליש (רמ"א)חוזר על דבריו של השולחן ערוך ומוסיף כי אם יש דבר מה שמונע מאותו אדם לנפוח את נשמתו אז מותר להסיר את המניעה. הוא נותן דוגמא לקול שדופק וגורם לגוסס להתרכז בו ולא לאבד את הכרתו ולמות - מותר להפסיק את הקול הזה. במקרה כזה זה לא נחשב שפיכות דמים אלא "הסרת מונע" כאילו האדם כבר נחשב מת אבל הקול מונע ממנו למות. מכאן ניתן להבין כי מדובר בהמתת חסד פאסיבית שהיא מצווה במקרים מסוימים ואינה נכללת באיסור שפיכות דמים. 





האם להשתמש בכל אמצעי כדי להשאיר בחיים? 


רמב"ם 

האם צריך לטרוח ולסייע לאדם במצוקה למרות שהוא עומד למות? "מפקחין פיקוח נפש בשבת.. מי שנפלה עליו מפולת... מצאוהו חי, אף על שנתרוצץ מוחו ואי אפשר שיבריא, מפקחין עליו מוציאין אותו לחיי אותה שעה". (רמב"ם, משנה תורה, הלכות שבת, פרק ג, הלכה יח).
המצב המתואר הוא של אדם שנטמן תחת מפולת בשבת ומצאוהו חי. מצבו כל-כך קשה שברור שהוא לא ישרוד וימות בקרוב (מוחו נתרוצץ) והשאלה הנשאלת היא האם לחלל שבת ולהוציאו מהמפולת למרות שברור שהוא ימות, או להניח לו לסיים את חייו תחת להריסות. הרמב"ם עונה באופן חד משמעי- להוציא את האדם מהמפולת למרות חילול השבת ולתת לו לחיות את שעותיו האחרונות בכבוד. הרמב"ם מכליל זאת זה בקטגוריית פיקוח נפש. כל זמן שהאדם חי ,על אף שנראה כי קיצו קרוב, הוא עדין נחשב פיקוח נפש. שעת חייו האחרונה שקולה לחיים שלמים ואסור להתחשב בכך שבקרוב הוא ימות. ביום חול אין צורך בהלכה דומה כי הגוסס הוא כחי לכל דבר ואין ספק שצריך להוציאו מהמפולת. בנוסף, ביום חול אין פגיעה או מניעה להשקיע משאבים בגוסס. החידוש הוא בשבת שיכול להיות שמטעמים של חילול שבת והתנגשות בין מצוות אדם יתלבט האם לטרוח עבור גוסס וכאן מחדש הרמב"ם שמצווה לטרוח עבור גוסס גם בשבת.



ד"ר ויקטור פרנקל

ד"ר ויקטור פרנקל, פסיכיאטר וסופר, מחבר הספר "האדם מחפש משמעות", גורס כי לכל רגע בחיים משמעות וערך. הוא מציג את הדפוסים הרגשיים והמחשבתיים שאפיינו אסירים במחנה, אנשים שאבדה תקוותם, ומסיק מתוך כך מסקנות לגבי בני אדם באשר הם. טענתו המרכזית מסתכמת במילותיו של ניטשה, "מי שיש לו 'למה' שלמענו יחיה, יוכל לסבול כמעט כל 'איך'". מתוך כך, ד"ר פרנקל רוצה לדעת כיצד ניתן להעניק לבני אדם את היכולת הזו להתעלות מעל נסיבות חייהם. באמצעות סיפורו האישי הוא מדגים את האופן שבו שרד את תלאות המחנה, בזכות הדחף העמוק לכתוב ולחלוק עם העולם את ראייתו המדעית לגבי נפש האדם. למרות שלא ידע אם ישרוד, הוא כתב על פתקים עשויים מנייר פסולת את רעיונותיו, ופעולה זו העניקה משמעות לחייו ולסבלו. ולכן גם מספר דקות או שניות מעטות הן בעלות ערך ואי אפשר לפגוע בהן ו/או לקצר אותן. יותר מכך אומר פרנקל- אם אדם לא מוצא משמעות לשניות אחרונות של חייו הרי זו הוכחה כי כל חייו היו ללא משמעות אמיתית, ואם כך הדבר הרי שאין ערך לא לחיים ארוכים ולא לחיים קצרים. משום שיש משמעות לחיים באשר הם- מכאן שיש משמעות לכל רגע ורגע מהם. יהיה זה הרגע הקצר ביותר. 
בבסיס דבריו של פרנקל עומד המשפט של נטישה: מי שיש לו איזה "למה" שלמענו יחיה יוכל להתגבר כמעט על כל "איך " - זאת אומרת, מי שיש לו מטרה בחיים שלו, תכלית, יעד ותקווה בלב - אז לחייו יש משמעות. פרנקל טוען כי האדם צריך להעניק משמעות לסבלו "אין שלמות לחיים בלי סבל". הדרך שבה אדם מקבל עליו את גורלו ואת כל הסבל הכרוך בו, הדרך שבה הוא פוסע נותנת לו הזדמנויות למכביר - אף בתנאים הקשים ביותר - להוסיף לחייו משמעות עמוקה יותר. 
פרנקל טען שאם יש תכלית לחיים צריך שתהיה תכלית לסבל ולמוות ועל כל אחד למצוא את התכלית האישית שלו. אם יצליח, ישרוד למרות כל הצרות. הניסיון של ויקטור פרנקל במחנות ההשמדה לימד אותו שאדם שלא רואה טעם בקיום חייו לא יכול לשרוד. מי שלא מצא בשביל מה לחיות גם לא מצא איך לשרוד. כאן אנו רואים את תלות הגוף ברוח האדם, לא מספיק שהגוף יכול לשרוד, צריך שהאדם ירצה שהגוף שלו ישרוד. מי שהיה לו טעם בחייו ורצה להמשיך לחיות מצא את הכוחות לקיים את עצמו. בהנחה שיש טעם ומשמעות לחיים, הרי שפרנקל מתנגד להמתות חסד. אם לחיים יש משמעות אז השאלה על אורך החיים מתבטלת. באדם חולה יש לטפל על ידי מתן משמעות לחייו ולא להרוג אותו.



פרופסור ישעיהו ליבוביץ'

פרופ' ליבוביץ' העלה טענה ושאל: "מדוע אינני רוצח אותך, כשאין חייך מוצאים חן בעיני? משום שאני - כרבים בינינו - בדעה הסתמית שאין ליטול חייו של אדם. אם אגיד: לא אטול חייו של אדם, בתנאי שיוגד לי הנימוק לאיסור זה - יתברר שאין לכך נימוק, ואז אטול חייו של אדם". ליבוביץ' רואה בקדושת החיים ובערך חיי האדם דבר בלתי ניתן לערעור. המתת-חסד למשנתו של ליבוביץ' לא יכולה להתקיים משום שהיא מערערת את יסוד קיומנו כחברה אנושית. 

על אף ההזדהות הרגשית עם מצוקתו של הגוסס, ולרגע חולפת המחשבה כי טוב לו מותו מחייו ואולי יש חיוב או הרשאה לגאול אותו מייסוריו ולסייע לו למות, אומר ליבוביץ' כי אסור ללכת אחר ההרגשה הזו ואסור לגעת בו. הוא מלמד כי אנחנו מסוגלים לחיות יחד, רק בתנאי שלא נהרהר בשום מקרה אחרי האיסור ליטול חייו של אדם. אם אנחנו מהרהרים אחריו במקרה מסוים - פסק האיסור מלהתקיים. 

ליבוביץ' סבר כי המתת חסד עושה חסד עם החיים. החולה הופך לנטל ולמועקה על סביבתו ואין לראות בטענה המתת חסד מוצדקת משום שאם נגרום למותו נסייע לעצמנו להשתחרר מהמועקה הרגשית והפיסית שבה אנו שרויים. ליבוביץ' רואה בהמתת חסד עניין אנוכי ואגואיסטי הדוחף להיפטר מאדם חולה המכביד על חיינו. לשיטתו אסור ליטול חיי אדם ויהי מה. 
למעשה, בעיניו המתת חסד טומנת בחובה סכנה רבה - אם מבטלים את ההנחה שאסור ליטול חיים ומרחיבים את הגבולות למקרים מסוימים המגדירים שהמתה אינה פשע אלא מעשה חסד, עלולה להיווצר פרצה "שתצדיק" נטילת חיי אדם רק משום שבעינינו טוב לחסלם והסיבות לכך יכולות להיות רבות ומגוונות. כלומר, אם אנו מוצאים נימוקים לומר: בתנאים מסוימים נטילת חיי אדם אינה פשע אלא מעשה חסד, ניתן לצפות מראש את התוצאות ההרסניות. לא די בכך שהמתת חסד אסורה, אפילו אסור לדון בכך. כל דיון שמתחיל לשאול על כדאיות חייו של אדם עלול להוביל למצב דומה למה שביצעו הנאצים במסגרת "היגיינת הגזע הגרמני" - תוכנית שבה הוצאו להורג מוגבלים, נכים, מפגרים, חולים וכדומה. 
בנוסף, גם אם התגובה הרגשית הכנה למול מראה אדם מוכה גורל היא "שטוב לו מותו מחייו" אסור להישמע לרגש הזה. חלילה לו לאדם להעלות על דל שפתיו את המושג "חיים חסרי ערך". יש המנסים למצוא הצדקה להמתת חסד אך היכן עובר הגבול בין האובייקטיבי לסובייקטיבי? האם עלי להישמע לדעתי ולתחושותיי ולתת להם להנחות אותי? התשובה היא: אינני יכול לקבוע את הגבולות. יש שמתכוונים להסמיך את הרופא להכריע בכל מקרה ומקרה שהרי טובת החולה לנגד עיניו. הרופא הוא שיקבע אם הארכת חייו של החולה מומלצת או שמא במקרים מסוימים טוב לו לאדם למות. אך בזה אין שום פתרון או חידוש כי חזרנו לנקודת ההתחלה שאין ערך סובייקטיבי נכון יותר מאשר "טובת החולה". ומהי בעצם טובתו?


לעשות או החייאה או לא? 


פרופסור הרב אברהם שטיינברג

הרב שטיינברג טוען כי שאלת הטיפול או ההימנעות מטיפול בחולה סופני הסובל ייסורים קשים דורשת פתרון והנחיה ברורה מצד גדולי הפוסקים, כיצד לנהוג בכל מקרה לגופו. לדבריו מדובר בנושא רגיש וחשוב ביותר משום נגיעתו בחיי האדם בשלב מכריע, מייגע ומייסר הן לחולה והן למשפחתו. לפיכך, יש לקיים הנחיה הלכתית מוסכמת וברורה מצד פוסקי ההלכה. הוא מצדו מציע מסקנות והנחיות לקביעת פסיקה הלכתית. חל איסור מוחלט על המתת חסד אקטיבית בכל צורה, בכל מצב ובכל תנאי. גם אם החולה ומשפחתו שרויים בייסורים קשים ובסבל רב ואפילו אם החולה בעצמו מבקש להפסיק את חייו. מי שייתן ידו להמתת חסד אקטיבית נחשב רוצח. אין לעשות מאמצים ופעולות מיוחדות המכוונות להארכת חיי גוסס שהרופאים סבורים שאין סיכויים לחייו, ויחד עם זאת הוא סובל צער וייסורים קשים. 

יש פוסקים האוסרים לעשות פעולות אלו בנתונים הנ"ל, אך מיעוט הפוסקים מחייבים כל מאמץ להארכת חייו בכל מצב ובכל תנאי. אותנזיה פסיבית, המתבטאת בהסרת גורמים ופעולות המונעות ומעכבות את מותו של החולה, מותרת ואף מצווה לעשותה (ניתן להבין כי הוא נסמך על דברי השולחן ערוך). הרב שטיינברג מבקש להפגיש בין עמדת ההלכה ובין עולם המדע ולייצר הגדרה ברורה כיצד יש לנהוג בכל מקרה. לסיכום, הרב שטיינברג מתנגד להמתת חסד אקטיבית אך מצדד בזאת הפסיבית.

תפילה להמתת חסד: לא יכולתי שלא להיזכר בדבריו של הרב ד"ר בני לאו על הרב יוסף אלישיב המצוי על ערש דווי. בעוד שבציבור החרדי מרבים בתפילות למען "פוסק הדור", הרב בני לאו משמיע קול אחר. "יש הלכה שאם מישהו נמצא במצב של גסיסה, כבר לא מתפללים שחייו יתארכו אלא שייגאל מייסוריו". הוא מנמק את גרסתו בסיפור על רבי יהודה הנשיא שקרס לתוך גופו ומחוץ לארמונו התגודדו התלמידים ושאגו בתפילה על מנת למנוע ממלאך המוות להשלים את מלאכתו.  "שפחתו של בית רבי (כינויו של רבי יהודה הנשיא) הייתה מהיחידים שראו את אדונה, לא בדמיונות, אלא כמראה בשר ודם - איש מיוסר מכאבים. בתחילה עוד בקשה שהתלמידים העומדים למטה יכניעו את מלאך המוות, אך לאחר זמן שינתה את תפילתה וביקשה 'יהי רצון שיכופו עליונים את התחתונים'. היא הפילה לארץ כד של חרס ובנפילתו נשתתקו קולות התפילה ונסתלק רבי מן העולם". מתפילתה של אותה שפחה למדנו הלכה שלעתים נכון וראוי להתפלל להניח לנשמה להסתלק מן הגוף הבוגדני.  עוד הוסיף הרב לאו וציטט ממסכת נדרים: "פעמים שצריך לבקש רחמים על החולה שימות, כגון שמצטער החולה בחוליו הרבה ואי אפשר לו שיחיה". במקרה של גסיסה יש לבקש ולהתפלל לגאולת נשמת החולה מגופו: "זכותו של כל אדם, ובודאי של גדול ישראל כרב אלישיב, להיות משוחרר ממסגרי הגוף הכולאים את נשמתו". 



לסיכום, לב ליבו של הדיון נוגע בשאלה האם "קדושת החיים" היא ערך עליון ונשגב השולל כל אפשרות לגאול אדם מייסוריו, ואולי במקרים מובחנים קיימת האפשרות לבצע המתת חסד עם הנוטה למות ולגאול אותו מהסוף המר והבלתי נמנע, כל זאת כביטוי מובהק לזכותו של הפרט לאוטונומיה מלאה על איכות חייו.

מוגש בברכה
יצחק אהרון,ראש מרכז "חכמה" לקבלה.