מעבר למילים

מרבית הכתבים הקבליים נועדו להבין ולהשפיע על התחום העל-טבעי באמצעות השפה. אך מעל לכול מתבאר בהם אף מקומו של הדיבור על השפעותיו ומסוגלותו ע"י אסוציאציות לשוניות לשנות את המציאות בהבל פה.

תורת הנסתר היהודית מסוככת  בכנפיה על שלל תיאוריות ומושגים הנוגעים לגילוי האלוקות הנעלמת בתוך המציאות בכלים "על טבעיים" שאינם נתפסים בחושים הרגילים ושאינם נאמדים באמצעות כלים רציונליים ומדעיים.  היא אף השפיעה באופן ניכר על התפתחות עולם ההלכה והגדרת טעמי המצוות. יתרה מכך, תורת הנסתר אף הרחיקה לאמונות ומנהגים שונים הנמתחים מעבר לגבולות הדת הממוסדת ועולם המצוות .המונח 'קבלה' מוכר לרבים כתחום מוצנע ונשגב הנועד לבעלי סוד בלבד. הוא מבטא עולם חידתי, מסתורי ומלא קסם שעוסק בדברים שהם מעל לתקרת השכל האנושי , על אף שהקבלה עצמה נתפסת בכלי של חשיבה אינטלקטואלית. טבעו של עולם רוחני הוא שאי אפשר למסור או להגדיר את הדברים במלים ברורות וישירות, ולכן הקבלה משתמשת בסמלים, מטאפורות ואותיות. אחד התחומים המרתקים והמסעירים ביותר בעולמה של קבלה, עוסק רובו ככולו בסוד אותיות השפה העברית. 

אך לא פעם עולה התמיהה האם נכון לייחס כוחות רוחניים לצורות גרפיות אשר משמשות כלים לתקשורת מילולית וכתובה ? הייתכן כי הן אוצרות בתוכן שפע מטפיסי ואנרגיות שונות ומהו כוחן ? עפ"י המסורת היהודית, לשפה העברית ' לשון הקודש' שורש שמימי. העולם נברא בדיבור -"בעשרה מאמרות נברא העולם" מכאן שלשפה העברית יש כוח על טבעי בעל פוטנציאל עוצמתי- יצירתי אולטימטיבי. עמדה זו מהווה את נקודת הבסיס המכונן של מרבית המסורות המיסטיות בעולם היהודי. ראש וראשון לכולם הוא ספר יצירה, ספר הקבלה העתיק ביותר המיוחס לאברהם אבינו, אשר חושף את סודן  משמעותן וייחודן של אותיות לשון הקודש ומתאר את תהליך הבריאה כמתרחש באמצעות עשרים ושתיים אותיות השפה ועשרה מספרי יסוד (מספרים קרדינליים) הנקראים  'עשר הספירות'. כבר בשלב מוקדם, ספר יצירה זכה לפרשנות מאגית ויש אף שסברו כי ניתן באמצעותו להתחקות אחר עקבות תהליך הבריאה וליצור, באמצעות טפלול- מניפולציה של אותיות ושימוש בצירופי שמות קודש , בריאה חדשה מעשי ידי אדם.

בפולקלור היהודי נפוצו סיפורים אודות גולם, גוש של חומר בדמות אדם שנופחים בו חיים, בדרך כלל על ידי שימוש בשמות קדושים. אחד הסיפורים הידועים הוא הגולם מפראג- דמות אגדית  שנוצרה במאה ה-16 בידי המהר"ל מפראג על מנת למנוע עלילות דם נגד יהודים, בגל האנטישמיות של הקהילות הנוצריות באירופה. סיפור נוסף על יצירת גולם מיוחס  לרבי אליהו בעל שם מחלם מהמאה ה-16, עליו מסופר שיצר גולם על פי ספר יצירה. הם האמינו כי נתינת שם לגולם כבר בנקודת יצירתו מסוגלת להפיח בו רוח חיים כך שבאופן נגדי מחיקת השם תביא לביטולו.  בין אם מדובר בהתרחשויות אמת או בסיפורי אגדה חשוב להבין ששתי האפשרויות נשענות על מסורת הקבלה שגורסת כי כל שם והמושא אליו הוא מתייחס קורלטיביים, כך שהשם הוא מהות המושא ולכל ישות מקבילה לשונית רלוונטית לקיומה. שאם לא כן היא נשללת ומתבטלת על כורחה. עניין זה זכה להרחבה ולפיתוח בקרב חכמים וטקסטים יהודיים מיסטיים רבים עוסקים בפרשנות שמותיו של האל והן של שמות מלאכים. יש הטוענים, כמו הרמב"ן, שהתורה כולה, מתחילתה ועד סופה היא מחרוזת שמותיו של הבורא. בשעה שמסורות קדומות יותר מתארות את שמותיו  של האל רק בחלקים ובקטעים נבחרים בתורה. לדוגמה: פרט לשימוש הידוע והמוכר בטטרגרמטון  ( של האל המפורש בעל 4 אותיות ) י*ה*ו*ה    שמותיו של הבורא רבים ( כמו לדוגמה ע"ב שמות, מ"ב שמות) ולכל שם סוד מכוסה מרתק וייחודי. עדות לכך ניתן למצוא בספרי קבלה עתיקים המלמדים שידיעה עמוקה של השמות והאותיות מקנה כוחות רוחניים לאלה הראויים והמסוגלים לקבלם, ובמילים אחרות 'בעלי מופתים'. בעוד שמרבית הכתבים הקבליים נועדו להבין ולהשפיע על התחום העל-טבעי באמצעות השפה מתבאר בהם אף מקומו של הדיבור על השפעותיו ומסוגלותו ע"י אסוציאציות לשוניות לשנות את המציאות בהבל פה.  

השלב העליון בסולם מעלות הבריאה הוא המדבר. המדבר הוא האדם, הנבדל מן החיות ביכולת הדיבור, כפי שתרגם אונקלוס את הפסוק "ויהי האדם לנפש חיה" - "לרוח ממלא". כוח הדיבור הוא המאפשר לאדם לבטא את מחשבותיו ולהעבירם לאדם אחר. גם התפילה שהאדם מנהל עם קונו מתרחשת באמצעות כוח הדיבור, כפי שלומדת הגמרא בברכות ( לא ע"א) מתפילת חנה: "מכאן למתפלל שיחתוך בשפתיו". בספר ריקאנאטי (של הרב מנחם בן בנימין ריקאנאטי, מקובל ופוסק 1250-1310) פרשת וירא נאמר: "ודע כי יש אנשים ששואלים אחרי שהקב"ה יודע ליבות בני אדם ורחמנא ליבא בעי, מדוע הצריכו רז"ל (רבותינו ז"ל)  להוציא התפלה בפה ולא יספיק בה המחשבה לבד. ועל דרך הקבלה יש לך לדעת, כי כל עניני התחתונים ( העולם הזה)  צריכים לצאת בפועל או במעשה,". קרי, אין לראות די במחשבה ובכוונה בלבד, אלא יש לתת משנה תוקף לדיבור בהיותו כלי מעשה. בספר הזוהר נאמר : כי עוף השמים יוליך את הקול ובעל כנפיים יגיד דבר" (בראשית לד',ב'). בלשון הזה, כל מה שחושב האדם וכל מה שהוסכם בלבו, לא עושים את פעולתם עד שיוציאם בשפתיו, והוא מכוון לאותה מילה שהוציא מפיו ובוקעת ועולה בעולם ונעשה מזה קול, ואותו הקול נוטלים בעלי הכנפיים [המלאכים] ומעלים אותה לפני מלך מלכי המלכים. ולכן כל מילה ,תפילה וכל בקשה שהאדם מוציא מבין שפתיו צריכים להיות בדיבור ובקול בבחינת " שיהיו אוזניך שומעות מה פיך אומר" שאם לא כן אין התפילה – תפילה, ולא הבקשה – בקשה והיזהר לך בלשונך שמא לדיבור היוצא מפיך תהיה התגשמות ממשית לטוב או חלילה לרע. ר' נחמן ביצירתו ליקוטי מוהר"ן מדגיש את חשיבותו וכוחו של הדיבור ואומר: "ואף שאין האדם מרגיש זאת..כל מחשבה שבעולם שיש לאדם, כולם מוכרחים לבוא בתוך הדיבור בשעת המחשבה, רק שהוא בדקות (בצורה בלתי מורגשת) מאוד, ולכן כל עשייה שעושה האדם צריכה לבוא בתחילה בתוך הדיבור, כי כל הדברים צריכים לבוא בבחינות מחשבה, דיבור ומעשה. נמצא שעל ידי הדיבור נגמר המעשהְ ויוצא מכוח אל הפועל"

 סוף דבר, השפה העברית עתיקה כמו הזמן עצמו והיא מלאת סודות קדומים וקסומים בעלי הוד והדר. מכאן ראוי שנשתמש בה באופן ראוי, נקי ומכובד ונזכור תמיד  כי אף על פי שלרוב אין אנו נותנים דעתנו על כך שלמוצא פינו משמעות כה רבה, ראוי לייחס לדיבור כוח עצום ורב כל כך המסוגל מחד לחולל נפלאות ומאידך עלול לסכל, לעכב ואף למנוע את הברכה שבמעשי ידינו. בל נשכח כי לדיבור מעלות נפלאות ונשגבות מאוד כך שתפקידנו לתעל אותו לאפיקים מועילים למען איכות חיינו ויישום האיכויות הקיימות בכל אחד מאתנו.

מוגש בברכה
יצחק אהרון , ראש מרכז 'חכמה'.