דיבורים כשרים לפסח

בימינו מקובל לדבר על חמישה חושים לאדם, אך רבים נוטים לייחס אף חוש שישי נסתר. אולם חכמת הקבלה מלמדת בספר יצירה כי לאדם שנים עשר חושים כנגד שנים עשר חודשי השנה, שנים עשר חושים ושנים עשר השבטים. ראוי לציין כי אין לראות בחושים אמצעי להכרת המציאות בלבד, אלא במונח חוש משתמשים המקובלים להביע זיקה ,כשרון תכונה או נטייה בנפש.
היכולת לעמוד על טיבו של דבר או אדם נקראת בעולם המושגים הקבלי-חוש. אם כן להיות בעל חוש דיבור הווה אומר לדעת לדבר באופן מתוקן מדוד וברור. כך נדע מה לומר או לא לומר במצבים מסוימים. חודש ניסן הוא החודש הראשון  "החֹדש הזה לכם ראש חדשים, ראשון הוא לכם לחדשי השנה" (שמות יב, ב). והחוש של חודש ניסן, הראשון שיש לפתחו, הוא חוש הדיבור. קרי, החוש הנלווה לניסן, חוש הדיבור, אף הוא החוש הראשון משום שהוא מאפשר לנו הבעה עצמית וביטוי של רצונותינו ומחשבותינו.  הנקודה המרכזית בלילה זה היא ארבע הקושיות, דהיינו החרות לשאול לחקור ולפתוח דיון מעמיק בין כל המסובים בסיפור יציאת מצרים. בספר הצירה (ספר הקבלה הראשון) נאמר:" המליך אות ה' בשיחה וקשר לו כתר וצירפן זה בזה וניסן בשנה". ללמדנו כי עניין השיחה והדיבור תופסים מקום עיקרי בערב ליל הסדר, היות שהחרות המדוברת אינה נוגעת רק לשעבוד הגוף. בפסח מודגשת החרות הנפשית שלה זקוק האדם מתוך חופש הדיבור עד אשר הוא פוצה פיו בבחינת פה - סח לשם קיום מצוות "כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח".

אם כן מונחות לפנינו שלוש מערכות שונות המונות שנים עשר חלקים: שנים עשר חודשי השנה, שנים עשר חושים ושנים עשר שבטים. הדרך הטובה ביותר להעמיק ולהבין את מהות חוש הדיבור היא להיעזר בשבטי ישראל. 

 השבט המיוחס לחודש ניסן הוא שבט יהודה. אף שיהודה לא היה הבכור לבית יעקב אבינו (הרביעי מבין אחיו), הוא ניחן באופי המנהגותי ביותר. תכונת המנהיגות  עברה בירושה לצאצאיו: שבטו הפך להיות השבט המוביל במדבר, נשיאו היה הראשון להעלות קורבנות במשכן, ולימים יצאו ממנו אישים חשובים ביותר בהיסטוריה המקראית של עם ישראל: נחשון בן עמינדב, נשיא שבט יהודה, כלב בן יפונה, בֹּעז השופט, המלך שלמה, המלך חזקיה, דניאל, חנניה, מישאל ועזריה. אף המלך החשוב ביותר ,דוד המלך, שמזרעו עתיד לבוא "משיח בן דוד, בא משבט יהודה. אילן יוחסין זה של שבט יהודה מייצג ומגלם את כוח  המנהיגות והמלכות ואכן ניסן נקרא "ראש השנה למלכים" ההקבלה בין יהודה לחוש הדבור מלמדת כי דיבור מתוקן קשור במנהיגות. תכונתו העיקרית של המנהיג היא כח דיבורו ,בהיעדר יכולת לדבר באופן משכנע ובטוח מאבדת המנהיגות את אמון הציבור. אחד הכינויים למנהיג בתלמוד הוא 'דַבָּר'. מנהיג אמיתי יודע לבטא במלים את רחשי החברה, וכן להשפיע בדיבורו על המורל והמעשים. הוא יודע להתנסח באופן שמילותיו משכנעות וחודרות ללב השומעים. לפי אגדת חז"ל נשיא שבט יהודה ,נחשון בן עמינדב, הוביל אחריו את ישראל ונכנס לים סוף עוד בטרם נקרע להם הים. בזכות מסירותו לקיים דבר ה' "דבר אל בני ישראל וייסעו" . בפסוק זה עיננו הרואות איך הדיבור נקשר במנהיגות.

שני האישים המלכותיים והמנהיגותים ביותר בתנ"ך, יהודה ודוד, לא הוצגו כמושלמים אלא בכך שהיו מסוגלים להודות בטעויותיהם.  המקרא אינו מנגיש לקורא את סיפור חיי "גיבורי המקרא" באופן מתחנף ומאדיר המייפה את מעללי המנהיגים אלא נוהג בשקיפות מלאה וחושף את חולשותיהם, וחטאיהם ואין לראות בכך משום רע ככתוב "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" (קהלת ז, כ).הסיבה לכך נעוצה בראיה יהודית מחנכת לפיה אין לראות בשלמות מטרה לכשעצמה אלא ההודאה באי השלמות היא זו המחברת בין שני הפכים. כלומר,  מנהיגות בטוחה בעצמה היא זו המסוגלת מחד לסמכותיות, לנשיאות ולהשמעת דברים בטון בוטח ומאידך קיימת בה עין בוחנת המביטה פנימה המכפיפה את המנהיג לשפלות והבנה כי גם מנהיג המורם מעם ככלות הכול הוא כאחד האדם פגיע, פשוט וחולף. בהיעדר הפנמת החולשות נעדרת אף היכולת להזדהות עם הציבור ונמוגה עמה היכולת להשפיע. לפיכך לפני שפוצים פה ומגלגלים מילים יש לדעת לשתוק קודם. לנשום עמוק ולהרגיל את הפה להודות בטעות ולהתנצל. ההבנה שכך ראוי להשתית  את הנהגותינו עושה אותנו ראויים להשמיע את דברינו בכבוד.  ניתן לומר שכח הדיבור מבטא את הפן המנהגותי של כל אחד ואחת מאתנו. המסורת היהודית רצופה באירועים היסטוריים דרמטיים. אולם מבחינת התורה, האירוע ההיסטורי החשוב ביותר בתולדות עם ישראל הוא יציאת מצרים  ובליל הסדר מצוות "והגדת לבנך " מקשרת כל הורה למנהיגות ולאחריות  שהרי כל הורה וילד זקוקים לקשר חיובי ביניהם וקשר אמיץ שכזה נולד מדיבור בגובה העיניים ומילים היוצאות מהלב חודרות ללב. ליל הסדר הוא נקודה בזמן הבאה לאחד, ללכד ולחבק את כל ישראל באשר הם. חג שמח פסח כשר ושמח.   

מוגש בברכה

יצחק אהרון, איש קבלה ראש מרכז "חכמה"  

 .