הבה לי בנים

קווי דמיון רבים נמתחים בין שני הסיפורים -בין סיפור עקרותן של רחל וחנה. בשני הסיפורים אנו פוגשים גבר הנשוי לשתי נשים - התורה מעידה שיעקב אהב את רחל ולא את לאה "ויאהב יעקב את רחל " ובמשולש פנינה חנה ואלקנה נאמר "כי את חנה אהב". אולם מצער לגלות שלא די שהאישה האהובה מתקשה להרות, היא אף נאלצת להתמודד עם צער הבושה ועם צרתה שיולדת ויולדת..

בשני הסיפורים הנשים זועקות את שברונן. חנה בדמעותיה ובתפילותיה ורחל שמתרסקת לרסיסים וזועקת את עצם מהות קיומה של כל אישה "הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי ". כאן נטבע לראשונה אב טיפוס הכמיהה הנשית להיות אימא וכאן לראשונה נחווה הצער והעצב על אובדן היכולת. כל שביקשה רחל היה נחת רוח, שמחת ילד צוחק בבית, אווירה של חיים ואור שרק ילד יכול להביא לחייה החשוכים. כל כך חשוכים שלדעת חלק מהפרשנים, רחל לא רק מבטאת במילותיה את כאבה הגדול, אלא שהיא אף מאיימת בהתאבדות באומרה "מתה אנכי" .

במתח הזה היה מצופה מיעקב לנחם את אשתו ולעודד את רוחה, במקום זאת הוא נוקט בגישה עוינת ומשיב לה בכעס ובגסות: " ויחר אף יעקב ברחל ויאמר: התחת אלוהים אנוכי אשר מנע ממך פרי בטן" כלומר, הוא בעצם אומר לה אני לא אשם, אלוקים הוא שמנע ממך פרי בטן, אז מה את באה אליי בטענות. את העקרה ולא אני, הרי יש לי ילדים מאחותך. תשובתו הצינית והמעליבה של יעקב גרמו לכך שהמדרש תובע את עלבונה בחריפות "אמר לו הקב"ה, כך עונים את המועקות?"

בשונה מיעקב שמגלה חוסר רגישות, אלקנה מצטייר כנשמה טובה אבל עם תפיסת עולם ילדותית ,לא מבין עד הסוף את גודל כאבה של חנה באומרו לה "לָמֶה תִבְכִּי... הֲלוֹא אָנֹכִי טוֹב לָךְ מֵעֲשָׂרָה בָּנִים". גם יעקב וגם אלקנה לא רק שאינם מסוגלים לפתור את בעיית העקרות של נשותיהם, הם שללו מנשותיהם את תחושת הביטחון שהן נזקקות לו כל כך, הידיעה שהן לא לבד ויש מי שנושא איתן יחד את כובד המשא היא חיונית. אולם מסתבר שבשעה שהדבר מתרחש בעולמם של הזוגות, גם הבעלים וגם נשותיהם חווים בצורה שונה לחלוטין את המצוקה. האם אי-הפריון הוא נחלת האישה לבדה? דומה שהמרחק בין גברים לנשים בתפיסת חוויית ההורות הוא עצום. אם הגברים בוכים בלילה אז הנשים בוכות בלילה וביום וההבדלים כנראה נעוצים בעומק החוויה הנפשית .אין רגע ביממה שבו האישה אינה חווה את העקרות ותחושת החסר הנלווית. זו אחת התקופות הקשות, המדכדכות והפוגעות ביותר בביטחון העצמי. המבטים המרחמים ותחושת הבדידות בנוף האימהות לצד ההרגשה הפנימית שחברות אולי מסתירות ממך מידע בכוונה טובה ובמטרה להגן עלייך, יכולה רק להחמיר את הכאב.

העולם מתחלק לדיכוטומיה של יש לי הכול ואין לי כלום ומציאות שכזאת ניבטת אליה מכל פינות הבית בכל יום שחולף. קשה למי שעומד מבחוץ להבין את עצמת הכאב וצריך להבין מתגובת המדרש ליעקב את המנגינה הנכונה. ניגון עדין של רגישות, זהירות והליכה על בהונות, שותפות ונשיאת הכאב הגדול של מה שעדיין לא התרחש. הזוהר מלמד על הפסוק "ואל אישך תשוקתך" שעל הגבר מוטל תפקיד להיות שובר גלים אליו מתנפצים כל גלי הרגשות הסוערים, מצבי הרוח המשתנים, הפחדים והמצוקות של אשתו. יש המבקשות לדבר על כך, ויש המבקשות לשאת בשקט את הכאב, יש השמחות בלידה או הריון של מישהי אחרת ויש הרואות בכך סטירת לחי לעצמן, יש המבקשות עזרה ותמיכה ויש הדורשות שלא יתערבו ובהתאם שומרות על עמימות.

קשת התגובות והתחושות רבה ומגוונת ויכולה להציג ביום אחד תגובה אחת וביום אחר תגובה אחרת אבל בסוף מוטל על הגבר לגייס את כל כוחותיו ולהעמידם לטובת אשתו, גם אם כמו יעקב ואלקנה נבצר ממנו למלא את חסרונה. העובדה שיש מי שנוכח ומחזיק לה את היד מתוך שותפות גורל בתקווה ובאמונה, ועצם העובדה שהם חלק אחד שלם מהתפילה ומהטיפול היא כשלעצמה תמיכה מרובה כי לפעמים לא צריך יותר ממילה אחת טובה.

מוקדש באהבה לכל הנשים הכמהות לילד ומתמודדות בגבורה ובמסירות נפש כדי להגיע לפסגת הנשיות - אימהות.
מוגש בברכה
יצחק אהרון, ראש מרכז 'חכמה'.