לפגישת ייעוץ
נגישות
  • ניווט מקלדת
  • צבעוניות חד-גוונית
  • צבעוניות הפוך
  • A-A-A
מאמרים

לשון הרע

מדוע האיסור על לשון הרע כל כך חמור? מדוע יש להימנע מלהשמיע ביקורת על אדם מסוים או לספר על דברים ששמעתי? ומה הבעיה בדיבור כשלעצמו, הרי פלוני לא שומע את דבריי ולא ייפגע ממני. בנקודה זו חכמי הקבלה לימדו כי לדיבור יש כוח על טבעי וביכולתו לשנות ולהשפיע על המציאות הגשמית.
 

מקור איסור לשון הרע הינו קדמון ומופיע בתורת ישראל בספר ויקרא : "לא תלך רכיל בעמך" (י"ט,ט"ז). הצירוף "ללכת רכיל" שימש בסיס להגדרה ההלכתית של האיסור -שלא תהיה כרוכל, שהוא מטעין דברים והולך. שהרי הרוכל הולך ממקום למקום כדי למכור את מרכולתו, ובדרכו הוא מרכל בעיר הזאת מה שראה בעיר אחרת. הקרבה הלשונית בין המילה רכילות למילה רוכל קשורה אפוא בפעילות עצמה- המוליך רכילות מגיד לזה מה ששמע מזה.

היהדות מחנכת כי בכוחה של הלשון לבנות או להחריב מערכות יחסים שונות – שלום בית, קשרי חברה, יחסים שבין אדם לחברו וכדומה. אך בהתבוננות מעמיקה יותר נראה כי בכוחו של הדיבור לשקף ולהגדיר נכונה את מבנה האישיות, הרעיונות ואף לחשוף רצונות הלב. הלשון , היא כלי הדיבור, אחראית על האופן,הצורה והדרך שבה מבטא האדם בדיבור את רחשי ליבו ומחשבותיו כך שהלשון היא התכנית האמצעי להנהגת יחסינו על הזולת., לטוב או לרע. רבנו בחיי בעל "חובת הלבבות" כותב - שהפה הוא קולמוס הלב, הפה מבטא את רחשי ותאוות הלב. אולם חכמי הקבלה טוענים כי הדברים עמוקים הרבה יותר. 

לדבריהם לדיבור יש כוח על טבעי וביכולתו לשנות ולהשפיע על המציאות הגשמית. לעניין זה דוגמאות רבות וניתן למצוא לכך תימוכין אף במקרא שם מובאות כוחן של הברכות למול שליליותן של הקללות, וזכרו שמדובר בהבל פה בלבד. השלב העליון בסולם מעלות הבריאה הוא המדבר. המדבר הוא האדם, הנבדל מן החיות ביכולת הדיבור, כפי שתרגם אונקלוס את הפסוק "ויהי האדם לנפש חיה" - "לרוח ממלא". כלומר השיחה שבין אדם לחברו ואפילו תפילה ו/או בהתבודדות, שהאדם מנהל עם קונו מתרחשים באמצעות כוח הדיבור. 

מכאן, ראוי לשאול מדוע האיסור על לשון הרע כל כך חמור? מדוע יש להימנע מלהשמיע ביקורת על אדם מסוים או לספר על דברים ששמעתי? ומה הבעיה בדיבור כשלעצמו, הרי פלוני לא שומע את דבריי ולא ייפגע ממני. בנקודה זו חכמי הקבלה לימדו כי כל מה שחושב האדם וכל מה שהוסכם בלבו, לא עושים את פעולתם עד שיוציאם בשפתיו, והוא מכוון לאותה מילה שהוציא מפיו ובוקעת ועולה בעולם ונעשה מזה קול, ואותו הקול נוטלים בעלי הכנפיים [המלאכים] ומעלים אותה לפני מלך מלכי המלכים. ולכן כל מילה שהאדם מוציא מבין שפתיו צריכה להיות בשיקול דעת ובלשון זהירה שמא תהיה לה התגשמות ממשית לטוב או חלילה לרע. ר' נחמן ביצירתו ליקוטי מוהר"ן מדגיש את חשיבותו וכוחו של הדיבור ואומר: "ואף שאין האדם מרגיש זאת. כל מחשבה שבעולם שיש לאדם, כולם מוכרחים לבוא בתוך הדיבור בשעת המחשבה, רק שהוא בדקות (בצורה בלתי מורגשת) מאוד, ולכן כל עשייה שעושה האדם צריכה לבוא בתחילה בתוך הדיבור, כי כל הדברים צריכים לבוא בבחינות מחשבה,דיבור ומעשה. נמצא שעל ידי הדיבור נגמר המעשהְ ויוצא מכוח אל הפועל". 

ספרי התנ"ך מדגישים חזור והדגש את איסור לשון הרע ואת הנזק שהוא גורם לכולם: "ארור מכה רעהו בסתר, ואמר כל העם אמן" (ספר דברים כ"ז, כ"ד). רש"י, גדול פרשני המקרא והתלמוד, מלמד בדרכו האומנותית כי כוונת הכתוב 'מכה רעהו בסתר' הינה על חטא לשון הרע. כי המספר לשון הרע על חברו מעמיד עצמו מעליו ומתגאה. שהרי אין אדם שידבר בגנות חברו אלא אם יחשיב עצמו נשגב ממנו ויחזיק טובה לעצמו. משכך,כה חמורה עבירת לשון הרע עד כי גרמה לסיאוב חברתי ולמצב שאדם חשש מחברו הקרוב. מצב זה הוביל לבסוף לחורבן בית המקדש: " איש מרעהו הישמרו, ועל כל אח אל תבטחו, כי כל אח עקוב יעקב, וכל רע רכיל יהלוך" (ירמיה ט, ג). רב"ש לימד כי לשון הרע, חמורה אף יותר ממצוות "ואהבת לרעך כמוך". הוא מסביר כי מצות "ואהבת לרעך" נותנת לאדם כוח של התגברות ומעוררת אותו לצאת מאהבה עצמית ולהגיע לאהבת הזולת, היא אהבת ה'. נמצא, שאם הוא לא עוסק במצות "ואהבת לרעך", אלא הוא "בשב ואל תעשה", הוא אמנם לא התקדם ביציאה מאהבה עצמית, אבל גם לא עשה שום פעולה שתגרום שנאת הזולת. לעומתו, המדבר לשון הרע על חברו, בפעולה זו הוא נסוג לאחור. היינו, לא די שלא עסק באהבת הזולת, הוא עוד עשה פעולה הפוכה, דבריו הם אלה שגורמים "שנאת הזולת", בזה שהוא מדבר לשון הרע על חברו. כי מדרך העולם הוא, למי שאדם אוהב אינו מדבר עליו לשון הרע, כי זה גורם פירוד לבבות, לכן את מי שאוהבים לא רוצים לדבר לשון הרע, כדי שלא לקלקל את האהבה שיש ביניהם, משום שלשון הרע גורם שנאה. נמצא לפי זה, שחומר העוון של לשון הרע הוא, כי אהבת הזולת מביאה לאהבת ה', ושנאת הזולת מביאה לשנאת ה'.

מכאן אנו למדים כי דיבור לשון הרע כמוהו כחרב חדה הנשלפת בתחילת הדברים וננעצת בסופם בגופו של המדובר ושופכת את דמיו. כמו דרכם של מדברי לשון הרע-פותחים בטובה ומשלימים ברעה. הצתת אמירות פוגעניות בגנותו של פלוני עלולות לחולל הסתה לפגיעה בשמו הטוב, במזלו,לעורר עליו עין רעה קשה,לצמצם את הברכה בפרנסתו ואף חלילה לגרום לפגיעה בחייו. מכאן אנו למדים, כי אף על פי שלרוב אין אנו נותנים דעתנו על כך שלמוצא פינו משמעות כה רבה, ראוי לייחס לדיבור כוח עצום ורב כל כך המסוגל מחד לחולל נפלאות ומאידך עלול להוליך לתהומות. 

מוגש בברכה
יצחק אהרון,ראש מרכז "חכמה".

חזרה למאמריםצרו קשרגרסת הדפסה