לפגישת ייעוץ
נגישות
  • ניווט מקלדת
  • צבעוניות חד-גוונית
  • צבעוניות הפוך
  • A-A-A
מאמרים

כאיש אחד בלב אחד

מעמד הר סיני העניק לנו מתנה עצומה, שהיא היכולת לחוות אהבת אמת. אהבה אמיתית ואותנטית שליכדה אותנו וחיברה בנינו. אותה אהבה יצרה תלות אישית בטובת האחר בבחינת "ואהבת לרעך כמוך". כך שמתן תורה לא היה מתרחש אלמלא האהבה הגדולה שיצרה כלי לקבלת אור הבורא. ובכן מהי אותה מצווה ומדוע היא חשובה כל כך? 
 

חג השבועות , אחד משלושת הרגלים, מסכם את ספירת ימי העומר ובא לציין מאורע בעל חשיבות נדירה ויוצאת דופן במעגל החיים היהודי. ללא ספק מדובר באחד החגים החשובים והמכוננים שבתולדות העם היהודי. מעמד הר סיני ומתן תורה לעם ישראל היה מאורע חד פעמי שאין לו אח ורע בכל ההיסטוריה האנושית. התורה עצמה מצהירה כי אף עם לא זכה להתגלות שכזאת וממלא לא התקיים אירוע שכזה מאז ימי עולם ככתוב : " הֲשָׁמַע עָם קוֹל ד' מְדַבֵּר מִתּוֹךְ-הָאֵשׁ, כַּאֲשֶׁר-שָׁמַעְתָּ אַתָּה וַיֶּחִי "(דברים,ד', ל"ג). משכך, המקובלים רואים את מעמד הר סיני ומתן תורה כנקודת השיא בתולדותיה של האנושות כולה. מנקודת מבט של הקבלה היציאה ממצרים ומעמד הר סיני מסמלים יותר מכל את הדרך אותה חייב כל אדם לעבור כדי להשתחרר מעבדות לחירות. מודעות העבד במצרים היא מצב צבירה רוחני-פסיכולוגי שבו שרוי האדם כשהוא שרוי בעצבות,מרה שחורה ובתחושת חוסר אונים. עד כי מי שעסוק בהפניית אצבע מאשימה כלפי הזולת בכל הייסורים והצרות העוברים עליו הוא עבד לייאוש ויתרה מכך הוא אף צולל לתהומות חשוכים שקשה להינצל מהם והאדם בעיוורונו הנפשי אינו מסוגל לראות מציאות אפשרית אחרת. אך ימים אלה, של חג שבועות, מהווים שיעור חשוב ואמיץ של ערבות הדדית והושטת יד מסייעת ומנחמת לכל אדם השרוי במצוקה ובתחושת חידלון. 

אסביר, טרם מתן תורה ההתייחסות המקראית לעם ישראל נעשית בצורת רבים ככתוב " ויבואו..ויסעו..ויחנו" (שמות,יט',ב') אך בהגיעם להר סיני הדברים נאמרים בגוף יחיד "ויחן שם ישראל". מכאן משתמע כי כל הנוכחים היו בבחינת "כאיש אחד בלב אחד". קרי, במטרה משותפת ובאחדות כוללת שהיו תנאי מקדים והכרחי להתממשות אירוע בעל השפעה עמוקה כל כך על צביון העם . את המציאות הזאת מייצג חג השבועות. במעמד הר סיני חנה עם ישראל מול ההר, כדברי התורה, כאיש אחד. הייתה אחדות, אהבה ודאגה אמיתית בין כל חלקי העם ולרגע אחד התבטלו המחלוקות , נוצרה אחדות על פני הפילוג ודממו כל בעלי המחלוקת. .
מעמד הר סיני העניק לנו מתנה עצומה, שהיא היכולת לחוות אהבת אמת. אהבה אמיתית ואותנטית שליכדה אותנו וחיברה בנינו. אותה אהבה יצרה תלות אישית בטובת האחר בבחינת "ואהבת לרעך כמוך". כך שמתן תורה לא היה מתרחש אלמלא האהבה הגדולה שיצרה כלי לקבלת אור הבורא. ובכן מהי אותה מצווה ומדוע היא חשובה כל כך? 
ר' שמעון בן אלעזר במסכת אבות לימד :" ואהבת לרעך כמוך משמע,אני ה' בראתיו אם אתה אוהבו אני נאמן לשלם לך שכר טוב ואם לאו אני דיין לפרוע". מן הכתוב ניתן ללמוד כי קיימת זיקה ברורה שבין אהבת האדם לאהבת ה' שכן כל אדם הוא חלק אלוה ממעל ומהווה את נזר הבריאה ולכן חשובה מצוות "ואהבת לרעך" בעיני ה' עד מאוד. יש המפרשים את " ואהבת לרעך" באופן- כמו שאתה אוהב את עצמך. והרי זה משתבש באחד משלושה שיבושי-העתקה, הרצופים זה לזה בתרגום שלוש מלים עבריות אלה. שכן לשון 'כמוך' אינו מתייחס לא אל מידתה, ולא אל טיבה ובוודאי לא אל עוצמתה של האהבה. לפיכך אין לראות בכך חיוב המצווה את האדם לאהוב את זולתו באותו שיעור או באותו אופן שהוא אוהב את עצמו (מושג האהבה העצמית אינו נזכר כלל במקרא), אלא עיקר החיוב בעניין הוא - נהג בזולתך כשם שהיית נוהג עם עצמך. שכן אינו אומר שעליך לאהוב את רעך (ר' חיוב נגטיבי בהיר בפסוק "ואהבת את ה' אלוקיך...) , אלא לרעך. חיבור נדיר זה של הפועל הזה עם מושא-עקיף אינו מצוי במקרא אלא בפרק זה של ספר ויקרא בלבד. וכשמבינים את הייחוד הלשוני הזה, לא יקשה עלינו לרדת לעיקר הכוונה. רגש האהבה בין אדם לחברו, אין אפשרות ממשית להכיל אותו בהגדרה אחת קולעת וכמותית ובוודאי שלא ניתן לחייב דבר שהוא הפך טיבעו של האדם-לאהוב את עצמו יותר מכל. יובן למעיין בנאמר כי מצוות " ואהבת לרעך" אינה תובעת מן האדם התמודדות קשה ומורכבת עד כדי יציאה מפוארת מן העצמיות על מנת לאהוב את הזולת במידת האהבה העצמית ,שהרי אין כל יכולת ממשית והגיון בריא לעשות כן מכיוון שהאדם שואף בראש ובראשונה לטובתו ולתועלתו האישית. אלא על אף האגו והאנוכיות צריך האדם לרצות בטובת חברו ממש כפי שהוא מבקש לעצמו ואף לעשות ככל שביכולתו להיטיב עימו.קרי, אפשר לצוות על יחס מהותי של אהבה אל הזולת, אל המקבל – והוא מסומן ב- ל' היחס – את יחסי האוהד ואת מידת המאמצים שלי לטובת האחר. ואם לא די בכך גם כן נכנסות מידות ההקפדה "לשון הרע" ו"עין הרע" הן אלה המקבלות חיותן מקנאה, חוסר אהדה ופרגון המובילים לפגיעה רוחנית קשה. 
אנו למדים זאת מדברי הלל הזקן שאמר לגר שביקש ללמוד את כל התורה במשפט אחד .אמר לו "דעלך סני לחברך לא תעביד (מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך) זוהי כל התורה כולה".(ויקרא פ' קדושים).הלל ביקש לומר כי התורה מצווה את האדם להתייחסות ראויה לזולת הואיל ונכללים בה ערכים המציינים את התייחסות האדם לבוראו. מכאן, כשם שאדם מתייחס לזולתו כך יהא יחסו עם בוראו ,ובמילים אחרות כבוד האדם הוא כבוד הבורא. זהו עומק תשובתו של הלל הזקן לאותו גוי שרצה להתגייר, אך ביקש ללמוד את כל התורה על רגל אחת. אך האם אהבת אדם לחברו תביא לקיום כל המצוות כולן?  מובן שאין לקבל את התשובה כפשוטה. הלל בדבריו הסביר שהאמונה בבורא תובעת הקרבה אישית והעצה לאהבת הזולת היא בבחינת צמצום התאוות והרצונות האישיים ,הכנעת האגו וביטול האנוכיות. רק כך מגיעים להבנת טעם קיום המצווה ולהבנת הבורא. 

לשון הפסוק המלא היא: "ואהבת לרעך כמוך, אני ה'" (ויקרא י"ט, י"ח). לרוב מופיע הביטוי: "אני ה'", לאחר חוקים חסרי נימוק הגיוני מסודר ומבואר כמו מאכלות אסורות, טומאה וטהרה וכו'. מכאן שהביטוי: "אני ה'", מורה שמצווה זו שורשה מעל לתקרת החכמה האנושית וקיומה יביא לידיעה שלמה כי "אני ה'". משכך, מצווה זו מתרחבת ומתפשטת כמים זורמים להכרת כלל המצוות כולן. 

ככלל, ישנו אדם שעושה את כל מעשיו לתועלתו האישית. הוא מונחה על ידי מניעים אנוכיים ולא יבצע מעשה כלשהוא טרם ישאל את עצמו מהי התועלת שתצמח לי מכך. אותו אדם יעשה מעשה חסד או צדקה באופן פומבי וראוותני ,ידאג שהסביבה תדע על כך, תאדיר את שמו ותחמיא לו על רוחב ליבו .התועלת העצמית הצומחת ממעשה החסד לזולת היא שעומדת לנגד עיניו ומשמשת אמצעי להשגת רצונותיו. השימוש במושג עלות - תועלת מייצג אדם השוקל את צעדיו מתוך אינטרסים אישיים מובהקים. המצווה אכן גדולה אך אינה בוקעת ממעמקי הלב וסיבתה אינה להיטיב עם הזולת אלא עם עצמיותו. לפיכך מדובר באהבה עצמית טהורה שאלמלא הייתה עין צופה ואוזן שומעת על מעשיו "לטובת" הזולת ספק אם היה מקיים את המצווה לאשורה. כמובן, שאין בכך אהבת האדם הכנה ולא ניתן לומר כי אדם זה, למרות מעשי החסד אכן מקיים את המצווה במשמעותה האמיתית. לעומתו, אדם המיטיב עם הבריות ועושה את כל מעשיו מתוך רצון טהור וכוונה אמיתית אכן מבין את טעם קיום המצווה ופועל על מנת לקיים אותה במשמעה הפשוט. הוא מזדהה עם מצוקת הזולת ,חש את כאבו ויחסו אליו יהיה להיטיב בלבד ולא לשם קבלת דבר או כל תועלת אחרת . אישיותו חדורה הכרת תודה על כך שניתנה לו האפשרות לעזור ולסייע ויעשה כל מעשיו מתוך ענווה וצניעות. אהבת האדם בעיניו היא ערך עליון. הוא חש מחויבות להיטיב עם הבריות ושולל כל חשבונות של כדאיות. 

חוכמת הקבלה מסבירה כי בנקודה זו פועלת לטובתו של האדם מעלת הצדקה והחסדים, הואיל ומשמים אנו נמדדים "במידה כנגד מידה". מובן מאליו, שאם ינקוט האדם בדרך מעשית האוהדת את חברו, ממרומים ינהגו אתו בהתאם וייטיבו לו. קיום מצוות ואהבת לרעך כמוך היא זו שמפעילה את מידת החסד ומרחיקה את מידת הדין. היא המפתח לשערי הברכה וכלולה בה הצבת סייגים וגבולות לתאוות ולאנוכיות האדם ובמשמעה העמוק מהווה יסוד איתן לבניית אישיות נאצלת. בספרו "מוסר אביך" מציין הרב קוק שמידת "האהבה צריכה להיות מלאה בלב לכל, אהבת כל האדם הרב קוק אף טען שהאהבה לכל אדם היא הבסיס שעליו אמורה להיבנות אהבת ישראל: "רק על נפש עשירה באהבת הבריות ואהבת אדם תוכל אהבת האומה להתנשא בגאון אצילותה" (שם, פסקה י). בניית ערך האהבה בלב האדם צריכה להתחיל מהאהבה הכללית, אהבת כל המעשים כולם היא קודמת לכל, אח"כ אהבת כל האדם, אחריה אהבת ישראל וזמן מתן תורה מבטא את מהות האהבה במלואה.

יצחק אהרון.

מוגש בברכה
יצחק אהרון ראש מרכז 'חכמה'.

חזרה למאמריםצרו קשרגרסת הדפסה