לפגישת ייעוץ
נגישות
  • ניווט מקלדת
  • צבעוניות חד-גוונית
  • צבעוניות הפוך
  • A-A-A
מאמרים

חוט אדום על היד

לאורך ההיסטוריה היהודית דובר רבות על מסוגלותה ומסוכנותה של פגיעת עין הרע. עדות לכך ניתן למצוא במקרא, בתלמוד, בזוהר ובכתבי קבלה רבים. אך ראוי שנשאל האם בחכמת הקבלה קיים איזכור לחוט האדום ובכלל האם יש לראות בו קמע בעל סגולה לשמירה ולהגנה מעין הרע. כל האמת על אופנת החוט האדום במאמר שלפניכם.
 

אנשים רבים מאוד פונים אלי בשאלת "החוט האדום" הנקשר על פרק כף היד. האם יש בענידתו סגולה להגנה ולשמירה מפני עין הרע ומה אומרת על כך הקבלה? ובכן, מאז ראשית ימי עולם ולאורך התפתחות התרבות האנושית האמינו רבים בקיומה המסוכן של עין הרע. האמונה הזו השתרשה במקומות שונים, שאין ביניהם רקע או קשר גאוגרפי או דתי – תרבותי. אותו פחד מולד אוניברסאלי, מצא ביטוי רב בתפילה המתוקנת, במנהגי עמים, בתרבות, בחינוך ואף באמונות תפלות וכך גם ביהדות. כאמור,פגיעת עין הרע ידועה ביהדות ובקבלה על מסוגלותה להעמיד את אדם בסכנה גבוהה מאוד, לעיתים עד כדי סכנת חיים ממש. השלכותיה המעשיות גורמות לנזקים קשים בפרנסה, בזיווג, בשלום הבית ובבריאות. אבן עזרא מסביר: "כי בלעם היה רע עין הנקרא מרע וברעת עינו היה עושה רעות" (במדבר כד'), ללמדנו כי עין הרע מסוגלת לרעות רבות בכל התחומים ויש להישמר ממנה מאוד. ראיה נוספת לכך ניתן למצוא במדרש תנחומא פרשת ונשא נאמר: "נתן לה קמע ואמר לה הקמע זה יהא עליך שלא תשלוט בך עין הרע". הקבלה מלמדת כי ישנן דרכים בדוקות ומוכחות להגנה ושמירה מעין הרע ופורשת בפני האדם את שלל האפשרויות לעצה ולטיפול נכונים וראויים, אך בשום מקור קבלי אמין לא מצוין החוט האדום כבעל סגולות כלשהן. 

בשנים האחרונות פשט מנהג כריכת חוט אדום סביב פרק כף היד, בעקבות נהירה המונית גלובאלית לעבר תחום המיסטיקה היהודית בכלל והקבלה בפרט. ההתעניינות בחוכמת הקבלה היא אכן תופעה ראויה, המוזכרת בזוהר כעתידה להתרחש. פנייה זו לאוצרות הידע היהודי מקנה ללומדים אספקטים נוספים אודות מהות החיים ותכלית הקיום האמיתית בעולם. ברם, לדאבוני ישנם אנשים המציגים עצמם כ"מקובלים" ומתרגמים למונחים כלכליים את רצון ההמונים במעט מזון רוחני. ומעידה על כך יותר מכל תופעת החוט האדום. לשיטתם, צרור חוטים אדום הנקשר כצמיד על פרק כף היד יכול לשמש קמע לשמירה והגנה מפני עין הרע. הוא נמכר לציבור המאמינים הרוכשים אותו בתום לב, אך אינם יודעים כי אין ולא כלום בדבר. לפיכך אין לי כל ספק שמעשה מסוג זה גורר את המיסטיקה היהודית בכלל ואת הקבלה בפרט לתהומות מבוכה נוכח ייחוס כוחות רוחניים לדבר הבל סתמי. ונורא מכך, אותם "אנשי רוח" מציגים את החוט האדום בטעותם, כבעל סגולות רבות השאובים מסודות הקבלה. ראשית, אציין ואומר כי אין בספרות הקבלה העתיקה ובכתבי הקודש כל אזכור לקמע מחוט אדום המסוגל להרחיק אנרגיה שלילית כלשהי. ב"תוספתא", מסכת שבת פרק ו' הלכה א' נאמר: " מרדכי האמורי...הקושר מטוטלת על ירכו וחוט אדום על אצבעו". פעולה זו מוצגת "כדרכי האמורי", חסרת כל ערך וקרובה לעבודת אלילים האסורה באיסור גמור. אזכור נוסף בכתובים, אם כי עקיף ביותר לחוט האדום שייתכן וגרם לקבלתה של התופעה המאגית הזו בקרב חלק מהעולם הדתי, הוא חוט הסיקרא (חוט אדום), שחצה את המזבח בבית המקדש לשני חלקים והפריד בין הדמים העליונים לדמים התחתונים. רמז לקשר בין חוט הסיקרא לחוט האדום שעל פרק כף היד אנו יכולים למצוא במעשה הסימבולי ולדידי חסר כל ערך רוחני, של הקפת קבר רחל בחוט אדום. לשיטתם של העוסקים במלאכה - הקפת קבר רחל בחוט אדום מטעינה אותו באנרגיות מגוננות מפני עין הרע ושאר מיני מזיקים. ישנם אלה המחפשים תימוכין לסגולותיו של החוט האדום בסיפור לידתם של פרץ וזרח, שני התאומים של יהודה ותמר. על לידתם מספרת התורה, שבתחילה זרח הוציא את ידו, והמיילדת קשרה על פרק כף ידו חוט אדום, כסימן: "זה יצא ראשונה".אולם אחר-כך החזיר זרח את ידו, ואחיו התפרץ ויצא ראשון, ולכן זכה להיקרא פרץ. מן הסיפור המקראי ניתן להבין בנקל כי כוונת המיילדת לא הייתה רוחנית-מאגית אלא זיהוי הבן הבכור. שהרי אם לחוט האדום סגולות מדוע לקפח את פרץ?  העניין מתמיה מפני שביהדות מייחסים סגולות רבות דווקא לצבע התכלת ("ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת" ספר במדבר) ולא לצבע האדום הנקשר עם דינים. במרוצת החיים, נתקל אדם במצבים מסוימים בהם הוא מוצא עצמו פונה אל המגוחך והסתמי בהתגלמותו. כזה הוא עניין החוט האדום שגורם לאדם להרגיש מחוזק פסיכולוגית בלבד. יש בהתחזקות זו מן הטוב, אך בשום אופן אין לראות במנהג קשירת החוט האדום כסגולה או כקמע לשמירה ולהגנה. מכאן, שאין האדם רותם להגנתו כוח רוחני חיובי מעצם ענידת החוט, אלא הוא מחדיר כוונה שגויה לחפץ שאינו מוביל לרוחניות מאירה ובכך מחטיא את המטרה שלשמה הוא פועל - שמירה והגנה מאנרגיות שליליות ומעינא בישא. 

מוגש בברכה
יצחק אהרון, ראש מרכז "חכמה".

חזרה למאמריםצרו קשרגרסת הדפסה